אנשים תקיפים ועשירים, השקועים בהנאות העולם ושפע חומרי, מפתחים לעיתים אטימות פנימית המובילה לדיבור יהיר. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה חֶלְבָּמוֹ מתארת את שומנם של הרשעים, המייצג עושר רב, תענוגות וחיים של מותרות. אולם, שפע זה הופך למכשול שחוסם אותם.
המילה סָּגְרוּ מתפרשת בשני כיוונים המשלימים זה את זה. הכיוון הראשון מתמקד באטימות רוחנית ורגשית; השומן והעושר סוגרים את ליבם ועיניהם של הרשעים מלהביט בפועלו של ה' ומונעים מהם יראת שמים [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. שפע התענוגות עוטף וסוגר את כליותיהם ומחשבותיהם, כך שהם ממוקדים אך ורק בעצמם ובשומנם [אלשיך]. תחושת השפע המופרזת גורמת להם לשכוח שהם בסך הכל הופקדו לשמור על הממון מאת ה', והם טועים לחשוב שהעושר שייך להם לחלוטין, מה שמוביל אותם לדרוש כבוד שאינו מגיע להם [חומת אנך].
הכיוון השני מסביר את הסגירה באופן פיזי יותר, המתחבר להמשך הפסוק. מתוך רוב כל ושומן, הרשעים סגרו את פִּימוֹ, כלומר את פיהם, ומתוך תחושת עליונות ותענוג הם מדברים בגאווה [רד"ק, מצודת דוד, מאירי]. יש המציינים כי במילה חֶלְבָּמוֹ חסרה האות בי"ת, והכוונה היא שבתוך שומנם הם סגרו את פיהם המדבר בגאווה [אבן עזרא].
תיאור ציורי וייחודי למצב זה מציג תמונה שבה פיהם של הרשעים כה סתום וסגור מרוב שומן, עד שנראה כי הדיבור כלל אינו יוצא מן הפה עצמו. במקום זאת, נדמה כי החלבים והשומן העוטפים אותם הם אלו שמדברים בעצמם את דברי הגאווה [מלבי"ם].