לאחר שהמשורר מברר ומבסס את צדקתו, הוא עובר לשאת תפילה ישירה על אויביו הרודפים אותו [מלבי"ם, המאירי].
הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא כי המילים אֲנִי קְרָאתִיךָ כִי תַעֲנֵנִי מבטאות ביטחון עמוק ומוחלט. המשורר פונה אל ה' מתוך ידיעה ברורה, תקווה ואמונה שלמה שתפילתו אכן תיענה, ודווקא מתוך ביטחון זה הוא קורא אליו.
הפנייה נעשית תוך שימוש בתואר אֵל, שכן שם זה מבטא את כוחו ויכולתו המוחלטת של ה' להושיע ולעזור לאדם [אבן עזרא, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש המבארים כי התואר אֵל מכוון למידת החסד של ה', אליו קורא האדם כדי לבקש סיוע ועמידה בניסיונות החיים [אלשיך].
מתוך אמונה זו ביכולתו של ה', מבקש המשורר הַט אָזְנְךָ לִי שְׁמַע אִמְרָתִי, כלומר קבל את תפילתי [רד"ק, המאירי]. מעבר לעצם מילוי הבקשה, טמונה כאן שאיפה לקרבה מיוחדת. המשורר מבקש מה' שלא יסתפק רק בהיענות לצרכיו, אלא שיקשיב היטב לאיכות דבריו ולכל פרטיהם, כדרך שאהובים מקשיבים זה לזה בתשומת לב עמוקה [מלבי"ם].