תמונת האויב מצטיירת כחיית טרף מסוכנת וערמומית, המגוונת את שיטות הפעולה שלה כדי להשיג את קורבנה. המילה דִּמְיֹנוֹ מבטאת את האופן שבו האויב נראה ומשול בעיני המשורר [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. באשר לזהות האויב, ישנה מחלוקת בין הפרשנים. גישה אחת גורסת כי הכוונה היא לכל אחד ואחד ממעגל האויבים הסובבים את המשורר [אבן עזרא]. לעומת זאת, פרשנים אחרים מזהים כאן פנייה בלשון יחיד המכוונת ישירות למנהיג האויבים, הלוא הוא שאול המלך, בדומה לתיאורים במזמורים אחרים [רד"ק, מאירי].
האויב מתואר כאַרְיֵה אשר יִכְסוֹף לטרוף, כלומר חומד, משתוקק ומתאווה לטרפו [רש"י, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. במקביל, הוא נמשל לכְפִיר אשר יֹשֵׁב בְּמִסְתָּרִים, מטמין את עצמו ואורב לקורבנו במקום מחבוא כדי שלא יבחינו בו [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
ההבחנה בין שני סוגי האריות שבפסוק אינה מקרית, אלא משקפת שלבים שונים באופיו של הציד. האריה הבוגר יוצא בגלוי ובאופן פעיל אל הטרף שהוא חושק בו, בעוד שהכפיר, האריה הצעיר, נשאר לארוב בסתר בתוך מעונתו. חלוקה זו משקפת במדויק את מסכת הרדיפות של שאול אחר דוד. בתחילת הדרך פעל שאול ככפיר כאשר ניסה להכות את דוד בהחבא בתוך ביתו באמצעות הטלת חנית. משנכשל, שינה את עורו ופעל כאריה בוגר, כאשר יצא לרדוף אחריו בגלוי במרחבי המדבר [מלבי"ם].
ברובד נוסף, יש מי שדורש את דימוי האריות לא רק כשיטות פעולה פיזיות, אלא כביטוי לתכונות נפש ותאוות. האריה הגדול מסמל את תאוות המלחמה והרדיפה הגלויה, בעוד הכפיר הצעיר המסתתר מסמל תאוות ויצרים נסתרים. לפי פירוש זה, אויביו של דוד חשדו בו כי מתחת לחזותו החיצונית מסתתרים יצרים אפלים, ועל כן הוא נושא תפילה לה׳ שישמור עליו ויוכיח קבל עם ועדה את תמותו ויושרו [אלשיך].