דוד המלך עומד לפני בוראו ומבקש שמשפטו ייערך בפרספקטיבה אלוהית, הבוחנת את מכלול האדם, את כוונותיו הפנימיות ואת זכויותיו, ולא רק את כישלונותיו הגלויים. פנייה זו מבטאת כמיהה לדין המבוסס על חסד, אמת וראיית הלב.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים מבינה את הבקשה מִלְּפָנֶיךָ מִשְׁפָּטִי יֵצֵא כתפילה לסילוק הדין הקשה. דוד מבקש שהעבירות שבידו, שעליהן הוא ראוי להיענש בייסורים, יצאו ויסתלקו מלפני ה', כך שלא יבואו כלל לדין [רש"י, מצודת דוד, מאירי]. חלק מהפרשנים מקשרים בקשה זו באופן ספציפי למעשה בת שבע, ורואים בה תחינה שהמשפט הראוי על עוון זה יימחק ויישכח, כאילו יצא והתרחק מלפני ה' [רד"ק, חומת אנך, מאירי]. בהמשך לכך, התפילה עֵינֶיךָ תֶּחֱזֶינָה מֵישָׁרִים מתפרשת כקריאה לה' להביט אל הזכויות והמעשים הישרים שעשה דוד, ולשפוט אותו על פיהם בלבד, תוך התעלמות מחטאיו [רש"י, רד"ק, מצודת דוד].
לעומת גישה זו, פרשנים אחרים מבינים את המילים מִשְׁפָּטִי יֵצֵא כבקשה שהמשפט דווקא ייצא לאור ויתברר במלואו [מאירי, ביאור שטיינזלץ, אבן עזרא]. דוד מבקש שדינו ייחרץ אך ורק מלפני ה' ולא על ידי בני אדם, שכן בני אדם נוטים לעוות את הדין ולדון אותו לכף חובה, בעוד שה' לא יוציא משפט שאינו ביושר [מלבי"ם]. לפי קו מחשבה זה, המילה מֵישָׁרִים מבטאת את האמת הפנימית והכנה. המשפט האלוהי בוחן לא רק את המעשה החיצוני והגלוי, שעשוי להיראות בעייתי, אלא חודר גם אל המחשבות והרצונות שבלב [אלשיך, ביאור שטיינזלץ].
בהקשר זה של בחינת הלב, מוסבר כי דוד נשפט בחומרה יתרה בשל מעמדו הרם, ואילו אדם רגיל לא היה מואשם באותה מידה על אותם מעשים [אלשיך]. יתרה מכך, דוד טוען כי ה' רואה את המֵישָׁרִים שבלבו ויודע את המציאות לאשורה: המעשה עם בת שבע אמנם נראה חריג כלפי חוץ, אך ה' יודע את האמת הנסתרת – שבת שבע הייתה למעשה מגורשת, ושה' הוא שגזר מראש שדוד יעמוד בניסיון מורכב זה. לכן, הוא מבקש שה' יבחן את פנימיותו ויצדיק אותו על סמך ידיעה אלוהית זו [חומת אנך].