תחושת נרדפות ומצור אופפת את מילותיו של דוד, הממחיש כיצד אויביו דולקים בעקבותיו ובעקבות אנשיו, סוגרים עליהם מכל עבר ומחפשים שעת כושר להפילם ברשתם.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה אַשֻּׁרֵינוּ מתייחסת לרגליים, לעקבים או לצעדים של דוד ואנשיו. לעומת גישה זו, יש המפרשים את המילה מלשון ראייה והסתכלות על האויב [ביאור שטיינזלץ], או מלשון צעדים שהיו מאושרים ומוצלחים עד כה [מלבי"ם].
בפסוק מופיע הבדל בין הכתיב לקרי במילה סְבָב֑וּנוּ (הנכתבת "סבבוני" בלשון יחיד ונקראת בלשון רבים). שילוב זה משקף את המציאות בשטח: האויבים מקיפים את דוד, שהוא המטרה המרכזית ולכן המילה נכתבה בלשון יחיד, אך יחד עמו מוקפים גם כלל האנשים שהתלקטו סביבו וברחו עמו [רד"ק, מאירי].
ברגע שדוד ואנשיו יוצאים לדרך, האויבים ממהרים להקיף את נתיבם [רד"ק, מאירי, אבן עזרא]. הם מתוארים כמי שעֵינֵיהֶם יָשִׁיתוּ לִנְטוֹת בָּאָרֶץ – כלומר, הם סורקים את השטח ומביטים לכל עבר כדי לטמון רשתות, לארוב וללכוד את קורבנותיהם [רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ], או כדי להתפשט עם כוחותיהם ברחבי הארץ [רש"י]. פירוש נוסף מציע שהאויבים פשוט מייחלים לכך שצעדיו של דוד ימעדו וייפלו לארץ [אבן עזרא].
מעבר לתיאור הפיזי של המרדף, הפרשנים מציעים רקעים שונים למצוקה המתוארת. מבחינה היסטורית, ייתכן שדוד נושא תפילה זו מתוך חרדה לאחר מעשה אוריה החיתי. בשעה שצבאו נלחם בעמון, הוא חושש שחטאו האישי יגרום לכישלון המערכה הצבאית, ושאומות שכנות ינצלו את שעת הכושר כדי להתקיף את ישראל [רש"י].
מנגד, מבחינה פוליטית, המרדף מוסבר בטענות שמפיצים אנשי שאול, לפיהן דוד הוא מורד שמסייר בארץ במטרה לתפוס את השלטון [מלבי"ם]. גישה נוספת רואה במילים אלו השוואה מוסרית שעורכים האויבים בינם לבין דוד; הם טוענים שבעוד חטאיהם מסתכמים במבטים אסורים ונטיית העיניים בארץ, חטאו של דוד במעשה בת שבע חמור בהרבה, ועל כן הם מקיפים אותו כדי להכשילו שוב, בבחינת עבירה גוררת עבירה [אלשיך].