הקשר העמוק שבין משאלותיו הכמוסות של האדם לבין תפילותיו הגלויות זוכה כאן למענה אלוהי רחב ושלם. הפסוק מציג התייחסות כפולה של ה' אל המלך: הן למחשבות הלב והן לביטוי השפתיים. אף על פי שהפסוק מנוסח בלשון עבר, רוב הפרשנים מסכימים כי זהו סגנון נבואי שבו העתיד מתואר כדבר שכבר התרחש בשל ודאותו [רד"ק, מצודת דוד, מאירי]. עם זאת, יש מי שרואה בכך תיאור של אירוע מן העבר, כדוגמת מיתת אויבי המלך שעכבו את מלכותו [מאירי].
תחילת הפסוק עוסקת בתַּאֲוַת לִבּוֹ, כלומר במשאלות ובמחשבות הפנימיות של המלך [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. ה' מעניק למלך את רצונותיו עוד בטרם הספיק לבקש אותם בקול [מצודת דוד, אלשיך]. בשונה מבקשת עזרה מבשר ודם, שבה האדם עלול להתבייש ולבקש פחות ממה שהוא באמת צריך, ה' ממלא את כל משאלות הלב במלואן [מלבי"ם].
החלק השני של הפסוק מתמקד בוַאֲרֶשֶׁת שְׂפָתָיו. המילה ארשת היא מילה יחידאית במקרא שאין לה מקבילה, והפרשנים מסכימים כי משמעותה היא דיבור, מבטא, אמירה או פירוט הדברים בשפתיים ובתפילה [רש"י, רד"ק, מצודת ציון, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. חלק מן המפרשים קושרים את המילה לביטוי "רשיון" המופיע בספר עזרא, שגם עניינו הוא ביטוי שפתיים [רש"י, אבן עזרא].
הפרשנים מציגים גישות שונות ליחס שבין בקשת הלב לבין דיבור השפתיים. גישה אחת רואה בכך קל וחומר: אם ה' מעניק למלך את רצונותיו הכמוסים שעליהם טרם שאל, קל וחומר שלא ימנע ממנו את מה שהוא מבקש במפורש בפיו [מצודת דוד]. מנגד, יש המפרשים זאת כביטוי של חיבה יתרה מצד ה': למרות שה' כבר הסכים למלא את משאלת לבו של המלך בטרם התפלל, הוא אינו אומר לו להפסיק לדבר, אלא מקשיב בשמחה לתפילתו ומשתעשע בה [אלשיך].
גישה נוספת תולה את השניים זה בזה, ומסבירה כי תאוות הלב מתמלאת דווקא בזכות כך שארשת השפתיים אינה נמנעת והאדם עוסק בתפילתו [תורה תמימה]. לבסוף, יש המעניקים כוח עצום לדיבורו של המלך, ומסבירים כי כל מה שהוא מבטא בשפתיו מתקיים מאליו משום שהטבע כולו נשמע לו, וה' פשוט אינו מונע מן הטבע לציית לקולו [מלבי"ם].