מפלתם של האויבים ועונשם הכבד אינם נובעים רק מפגיעתם בישראל, אלא מעצם כוונתם הזדונית והחוצפה להפנות את איבתם כלפי מעלה. המילים כִּי נָטוּ משמעותן שהאויבים הפנו את פניהם להתארגן ולעשות רעה [רד"ק, ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד], או שחברו לאויבים אחרים למטרה זו [מאירי].
הפניית הרעה מודגשת במילה עָלֶיךָ, כלומר הפניית המאבק כלפי ה' בעצמו. המורד ונלחם במלך דוד נחשב כמי שנלחם ומורד בה' ובמשיחו [מצודת דוד, מאירי]. יש המקשרים פנייה זו של האויב כלפי מעלה אל דמויות היסטוריות ספציפיות, כדוגמת טיטוס הרשע שהתייהר וטען שפגע בה' עצמו [רש"י]. חומרת העונש של האויבים נובעת מכך שהם התנהגו ופעלו כאילו יש ביכולתם לפגוע בכבוד ה' ולשלוט בו חלילה [אלשיך].
המשך הפסוק מתאר את המאבק בין התכנון האנושי לבין המציאות. חָשְׁבוּ מְזִמָּה מתאר תכנון שנותר במחשבה ובכוח בלבד [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ], כאשר המטרה המעשית של המזימה הייתה להעביר את דוד ממלכותו [מאירי]. רוב הפרשנים מסכימים כי המילים בַּל יוּכָלוּ מלמדות שהאויבים לא הצליחו להוציא את מחשבותיהם מן הכוח אל הפועל ולממש את מזימתם, אך הם באים על עונשם בגלל עצם התכנון והרצון להרע לו היה הכוח בידם. לעומת גישה זו, יש המפרשים כי המזימה הייתה כה חצופה, עד שבתחילה האויבים עצמם חשבו שלא יוכלו אפילו להעלותה על הדעת, אך לבסוף הם אכן ביצעו אותה בפועל [אלשיך].