השפע האלוהי אינו תלוי תמיד בבקשת האדם, ולעיתים ה' מרעיף מרוב טובו על נבחריו עוד בטרם פנו אליו. המילה תְקַדְּמֶנּוּ מבטאת את המהירות וההקדמה האלוהית; ה' ממהר לענות ולהעניק למלך בִּרְכוֹת טוֹב, שהן ברכות הכוללות בתוכן כל דבר טוב, עוד קודם שהמלך שואל או מתפלל עליהן [רש"י, מצודת דוד, מאירי, ביאור שטיינזלץ]. מבחינה היסטורית, הקדמה זו באה לידי ביטוי כאשר ה' בחר בדוד ומשח אותו למלך על ידי שמואל, מבלי שדוד העלה כלל על דעתו להתאוות לגדולה זו, וברכה ראשונית ויסודית זו היא שהובילה לכל הצלחותיו [מלבי"ם]. מבחינה דקדוקית, יש המבארים כי ה' הוא זה שמקדים את המלך בברכות, ויש המפרשים כי הברכות עצמן הן אלו שצועדות לפניו [אבן עזרא].
המשך הפסוק מתאר כיצד ה' מכתיר את המלך: תָּשִׁית פירושו תשים [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], והמילים עֲטֶרֶת פָּז מתארות כתר עשוי זהב, המשובץ באבנים יקרות סביב כמנהג המלכים [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים מציגים גישות שונות לגבי מהותה של עטרה זו. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בתיאור סמלי, המבטא את הכבוד הרב ואת ביסוס מלכותו של דוד בגדולה ובהדר על ידי ה'. לעומת זאת, יש המפרשים זאת כאירוע היסטורי ממשי, ומזהים את העטרה עם הכתר הפיזי של מלך עמון שנלקח והושם על ראשו של דוד, כחלק מהתגשמות הבטחת ה' על ידי נתן הנביא לכינון ממלכתו לנצח [רש"י].
רובד נוסף ורוחני מציג פירוש המפצל את הטובה האלוהית לשני זמנים: הברכות המקדימות את המלך מתייחסות לעולם הזה, בו הוא נהנה מפירות מעשיו הטובים, ואילו עטרת הפז רומזת לשכר בעולם הבא. בעולם האמת, המצוות והמעשים הטובים עצמם הופכים למהות מאירה, המשמשת כעטרת רוחנית המונחת על ראשו של הצדיק [אלשיך].