ביטחונו המוחלט של המנהיג בהשגחה האלוהית הוא הערובה האמיתית ליציבותו. הפרשנים מסכימים כי תחילת הפסוק, כִּי הַמֶּלֶךְ בֹּטֵחַ בַּה', מציגה את מקור כוחו האמיתי של המלך. ביטחונו אינו נשען על גבורתו האישית, על עוצמתו הצבאית או על המון העם שאיתו, אלא על ה' לבדו [רד"ק, אבן עזרא, מאירי].
המלך שם את מבטחו וּבְחֶסֶד עֶלְיוֹן. ה' מתואר כאן כ"עליון" כדי להדגיש את שליטתו הבלעדית על הכל ואת יכולתו להושיע את מי שיחפוץ, ללא כל תלות בכוח פיזי או צבאי. כל הטובה שה' משפיע על ברואיו נובעת ממידת החסד הטהורה שלו [רד"ק]. בזכות ביטחון זה, המלך מובטח כי בַּל יִמּוֹט, כלומר לא ייפול מכיסאו ולא יאבד את מעמדו [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. קיים ניגוד רעיוני עדין בפסוק: דווקא ההישענות על מי שהוא "עליון" היא זו שמונעת מן המלך ליפול מטה ולמוט [אבן עזרא].
מעבר ליציבות הפיזית והשלטונית, הביטחון הכפול של המלך בה' ובחסדו מעניק לו גם חוסן רוחני ומוסרי. ההישענות המוחלטת על החסד האלוהי מבטיחה שגם בעיתות של הצלחה חסרת תקדים ושמחה גדולה, המלך לא יאבד את כיוונו, לא ימעד, ולא יסור מן הדרך הטובה [אלשיך].