הקרבה אל ה' והדבקות בו מהוות את התשתית לקיום כולו, הן מבחינת החיות והן מבחינת ההארה הרוחנית. החיים והאור בעולם אינם תופעות טבעיות עצמאיות, אלא שפע הנובע באופן תמידי מן הנוכחות האלוהית.
המילה מקור מתארת מעיין נובע שמימיו אינם פוסקים לעולם, בניגוד למים מכונסים העלולים להתייבש [רד"ק, מצודת ציון]. הצירוף מְקוֹר חַיִּים מלמד כי בידיו של ה' גנוזים החיים, והוא מעניק אותם לטובים בעיניו [תורה תמימה, מצודת דוד]. הפרשנים מסכימים כי אין מדובר רק בחיים גשמיים. החיים הטבעיים של הגוף הם רק צינור הנובע מן המקור, בעוד שהחיים האמיתיים הם החיים הרוחניים, חיי הנשמה העליונה שאינה מתה לעולם [אבן עזרא, מלבי"ם]. משום כך, עצם הקרבה לה' נחווית כרוויה, רעננות וחיות אמיתית [ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם], והיא משמשת ביטוי לחיי העולם הבא שאין בהם הפסק ומוות [רד"ק]. מנגד, יש המפרשים את המילה עִמְּךָ כרמז למידת הדין האלוהית, ולפיה החיים הנצחיים של העולם הבא נקנים דווקא מתוך קבלת ייסורים [אלשיך].
כשם שה' הוא מקור החיים, כך הוא גם מקור ההארה, כפי שנאמר בְּאוֹרְךָ נִרְאֶה אוֹר. האור הגשמי המוכר לנו הוא רק ניצוץ מתוך האור הרוחני והאלוהי, ורק בזכות אותו אור עליון ונעלם, האור בעולמנו יכול להתקיים ולצאת אל הפועל [מלבי"ם]. ההארה הבאה מאת ה' היא ייחודית וטובה מכל אור אחר [מצודת דוד], ועצם הדבקות בו מעניקה לאדם חיות והארה זו [ביאור שטיינזלץ]. האור, בהיותו הדבר הנכבד ביותר בעולם הפיזי ונטול גוף, משמש כינוי ומשל לשכר הרוחני של העולם הבא, שהוא מצב של אור שלם ללא חושך [אבן עזרא, רד"ק]. לפי הגישה הקושרת את הפסוק לקבלת ייסורים, אור זה מייצג את אור התורה, שסודותיה ועומקה מתגלים לאדם בזכות הייסורים שהוא חווה [אלשיך].