הקשר בין האדם לה' מתעלה מעל המישור הפיזי, ומציע הזנה רוחנית עמוקה וחסרת גבולות. אלו הבוחרים לחסות בקרבת ה' זוכים לשפע אלוהי, העומד בניגוד מוחלט לתענוגות החומריים של העולם הזה.
המילה יִרְוְיֻן מוסברת על ידי רוב הפרשנים כלשון רוויה, שביעה ומילוי הרצון [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], כאשר יש המוסיפים בה גם משמעות של ריבוי והעצמה [אבן עזרא]. שביעה זו מגיעה מִדֶּשֶׁן, כלומר מהשומן והשפע של בֵּיתֶךָ [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].
בביאור מהותו של אותו בית ומהות השפע הניתן בו, ניכרות שתי גישות מרכזיות. הגישה המרכזית רואה בפסוק תיאור של מציאות רוחנית עליונה השייכת לעולם הבא, עולם הנשמות, המלאכים וגן העדן [רד"ק, אלשיך, מאירי]. לפי תפיסה זו, הדשן והעדן אינם תענוגות גשמיים, אלא השגת הידיעה של ה' – טובה מוחלטת ונצחית שאין אחריה כל רע, רעב או צמא [רד"ק]. שפע עתידי זה מגיע כגמול לאלו שהרעיבו את עצמם מתענוגות העולם הזה למען עמלה של תורה, ובתמורה ה' משביע אותם בעולם הבא [תורה תמימה, אלשיך]. בעוד שכלל הבריאה נתונה תחת הנהגת הטבע החיצונית, נשמות בני האדם נחשבות כבני ביתו של ה', האוכלים על שולחנו מזון רוחני טהור [מלבי"ם].
מנגד, יש המפרשים את הפסוק דווקא על המציאות בעולם הזה. לפי תפיסה זו, המילה בֵּיתֶךָ מכוונת לאנשים המתבודדים בביתם כדי לעבוד את ה'. עבורם, עצם עבודת ה' היא זו שמדשנת את נפשם, בעוד שידיעת ה' מעדנת אותם [אבן עזרא].
המשך הפסוק, וְנַחַל עֲדָנֶיךָ תַשְׁקֵם, משלים את תמונת ההזנה האלוהית. הדימוי של נַחַל מסמל שפע עצום ורצוף שאינו פוסק לעולם [אבן עזרא, מצודת דוד]. מים אלו, המדומים למימי גן העדן, מייצגים את השפע האלוהי הכולל את התורה, המצוות, השראת השכינה והנבואה, שדרכם זוכה האדם למעלות רוחניות [מלבי"ם]. המילה תַשְׁקֵם מדגישה את המעורבות האלוהית הישירה: ה' הוא זה שעוזר לאדם להשיג את אותה ידיעה עליונה [רד"ק], ומרווה את נפשם ורוחם של אלו הבאים לחסות בקרבתו [אלשיך, ביאור שטיינזלץ].