הפסוק חותם את המזמור בהכרזה על מפלתם הסופית והמוחלטת של הרשעים. אף על פי שהמילה נָפְלוּ כתובה בלשון עבר, רוב הפרשנים מסכימים כי מדובר בנבואה לעתיד (עבר במקום עתיד), ומשמעותה שהם עתידים ליפול.
מוקד העניין בפסוק הוא המילה שָׁם, שזכתה למספר כיווני פרשנות. גישה אחת מפרשת את המילה כציון של מקום פיזי: זהו המקום שבו תכננו הרשעים להרע לצדיק, אך עוד לפני שיצליחו להגיע אליו ולהוציא את זממם אל הפועל, הם יפלו במקומם [אבן עזרא, מצודת דוד, רד"ק]. פירוש נוסף מציע כי המילה מצביעה על מקום היסטורי שבו נפלו רשעים בימי קדם, מה שמעניק ביטחון שגם הרשעים בהווה יפלו כמותם [אבן עזרא].
לעומת הפירוש המרחבי, יש הסבורים כי המילה שָׁם מציינת ממד של זמן, ומשמעותה היא "אז" – באותו הרגע המיועד למפלתם [אבן עזרא, מאירי].
גישה שלישית, רוחנית יותר, מעתיקה את המילה שָׁם אל מעבר לעולם הזה. לפי גישה זו, גם אם הרשעים מצליחים בעולם השפל, מפלתם ממתינה להם "שם" – בקרבת ה', במקום שבו הם נמוגים ומתמוטטים מאורו [ביאור שטיינזלץ], או בעולם הבא, שהוא עולם הגמול והנצח [מלבי"ם, מאירי]. באותו מעמד עליון, הם גם יבינו סוף סוף את מלוא המשמעות של מפלתם [רש"י].
הפסוק ממשיך ומתאר את פֹּעֲלֵי אָוֶן, שהם הפושעים ועושי הרע, אשר דֹּחוּ, כלומר נדחפו בחוזקה, נדחו ונפלו [ביאור שטיינזלץ]. הייחוד במפלה זו מודגש במילים וְלֹא יָכְלוּ קוּם. הפרשנים מסבירים כי מדובר בנפילה שאין ממנה תקומה לעולם. בניגוד לאדם צדיק שעשוי ליפול ולקום, ובניגוד לנפילה רגילה בעולם הזה שלעיתים ניתן להשתקם ממנה, הנפילה והעונש של הרשעים הם נצחיים, מוחלטים וחסרי כל תקווה [רד"ק, מלבי"ם, מאירי, מצודת דוד].