מול מציאות של רשע בעולם, מתגלה תמונה פנורמית של השגחה אלוהית המקיפה את היקום כולו. במקום להתמקד בשפלות האדם, המבט מופנה אל המרחבים העצומים של חסד ה' ונאמנותו, הקושרים יחד את חוקי הטבע, המוסר האנושי והעולמות העליונים.
ברמה הלשונית, המילה בהשמים מתפרשת במשמעות של "עד השמים", כלומר חסד ה' משתרע מן הארץ ועד לשמיים [רד"ק, מצודת ציון]. באשר למילה שחקים, יש הסבורים כי היא מילה נרדפת לשמיים, הבאה ככפל לשון שירי [רד"ק], בעוד אחרים מדגישים כי השחקים הם רובד עליון וגבוה יותר מן השמיים [מלבי"ם].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק מתאר השגחה אוניברסלית הנטויה על כל חלקי הבריאה. חסדו של ה' מקיף את הכל, מהעולמות העליונים ביותר ועד לשפל המקומות, והוא אינו נעצר בגרמי השמיים כפי שסברו הוגים שונים בעבר [אבן עזרא, מצודת דוד, מאירי]. חסד זה מוענק לכלל הבריות, ואפילו לרשעים [רד"ק]. מנגד, קיימת גישה הפוכה הרואה בפסוק תיאור של הסתלקות והתרחקות: בגלל מעשיהם של הרשעים, ה' מסלק את חסדו מן התחתונים ומגביה את אמונתו עד לשחקים, הרחק מבני האדם [רש"י].
הפרשנים מציעים רבדים שונים להבנת המושגים חסדך ו-אמונתך. במישור הטבעי והקיומי, האמונה מייצגת את חוקי הטבע הקבועים המבטיחים את קיום המינים בעולם, ואילו החסד הוא התוספת המיוחדת – הדאגה לכך שכל יצור חי ימצא את מזונו בקלות ובסמוך למקום חיותו, ללא יגיעה רבה [רד"ק]. במישור הרוחני, המושגים מתפרשים על ציר הזמן של שכר ועונש: החסד הוא השכר העתידי הניתן לנשמות בעולם הבא, ואילו האמונה היא הדרישה מהאדם להאמין בעולם הזה בתשלום הגמול, אמונה שתגיע לשיאה בתחיית המתים שעתידה להתרחש על ידי טל שיירד מן השחקים [אלשיך, מצודת דוד].
חיבור עמוק וייחודי בין המושגים הללו מציג תפיסה לפיה הפסוק משיב לטענת הרשעים כי אין קשר בין מעשי האדם להנהגת העולם. לכאורה, העולם מונהג על ידי חוקי טבע קבועים (המוגדרים כ"אמונה" ומקושרים לשמיים), ורק לעיתים ה' מתערב בהנהגה ניסית המשתנה לפי מעשי האדם (המוגדרת כ"חסד" ומקושרת לשחקים). אולם, הפסוק מחדש ששתי המערכות שלובות זו בזו: בהשמים חסדך מלמד שגם חוקי הטבע הקבועים (השמיים) פועלים בחסד ומושפעים ממעשי בני האדם, כדוגמת ירידת גשמים בזכות מעשים טובים. מאידך, אמונתך עד שחקים מלמד שגם ההנהגה הניסית והעל טבעית (השחקים) אינה אקראית, אלא היא מערכת חוקית, קבועה ואמינה המגיבה לבחירתו המוסרית של האדם [מלבי"ם]. כך, השמיים עצמם הופכים למקור החסד ולמבוע האמונה של הבריאה כולה [אבן עזרא].