הפסוק משרטט את השלב שבו השחיתות הפנימית של האדם משתלטת לחלוטין על דיבורו, על שכלו ועל מעשיו.
בחלקו הראשון של הפסוק מתוארת שפתו של הרשע. המילה אָוֶן משמעותה עמל, רשע ושקר [מצודת ציון, שטיינזלץ]. דִּבְרֵי פִיו של אדם זה מלאים בכפירה, בשקרים ובמרמה [מאירי, שטיינזלץ]. יש המדגישים כי המרמה מתבטאת בפער שבין החוץ לפנים: גם כאשר הרשע מדבר דברים הנשמעים טובים, זוהי הונאה, שכן בלבו הוא חושב רע [רד"ק]. מבחינה פסיכולוגית ורוחנית, דברי המרמה הם למעשה קולו של יצר הרע, המפתה את האדם ומציג את החטא כדבר מועיל ומהנה, בעוד שטענותיו מזויפות ומלאות רשע [אלשיך, מלבי"ם].
בעקבות הדיבור המושחת, מתוארת ההידרדרות המחשבתית והמעשית. המילה חָדַל מתחברת למילים הבאות אחריה, במשמעות של הפסקת הפעולה, בדומה לביטוי המקראי "ויחדלו לבנות העיר" [אבן עזרא, מאירי]. האדם חָדַל לְהַשְׂכִּיל – הוא מונע מעצמו באופן פעיל ללמוד חכמה, לקחת מוסר ולחקור אחר האמת [רש"י, רד"ק, מצודת דוד]. מכיוון שהוא מאפשר לרע לשלוט בו ומטמטם את לבו בעקבות פיתויי היצר, הוא מאבד את הרצון ללמוד את דרכי התורה ואינו מנסה עוד למצוא את דרך הטוב [מאירי, שטיינזלץ, אלשיך].
הכישלון כאן הוא כפול ונוגע לשכל ולמעשה גם יחד. מבחינה עיונית, האדם טועה משום שחָדַל לְהַשְׂכִּיל; אילו היה משתמש בשכלו, היה חושף את זיוף היצר ומוצא את האמת. מבחינה מעשית, הוא טועה משום שחָדַל לְהֵיטִיב; אילו באמת היה רוצה להיטיב את דרכיו, היה מרגיש שמצוות ה' הן טובות וישרות [מלבי"ם].