מפלתו העצומה של כוח צבאי אדיר בשערי ירושלים עומדת במוקד התיאור כאן. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהדברים מכוונים לתבוסתו הפלאית של סנחריב ומחנהו. סנחריב, שיצא במסע כיבושים עולמי, נעצר והובס ללא תקנה דווקא בירושלים, אירוע שהביא לשקט בכל הארץ [רש"י, מלבי"ם]. המילה שָׁמָּה מציינת את ירושלים וסביבותיה, המקום המדויק שבו התרחשה המפלה [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
במקום זה ה' שִׁבַּר וביטל לצמיתות את כלי הנשק של האויב. פעולת השבירה מתייחסת לכלל אמצעי הלחימה המוזכרים בפסוק: המָגֵן וְחֶרֶב וּמִלְחָמָה [אבן עזרא, רד"ק].
מוקד העניין הפרשני בפסוק נמצא בביטוי רִשְׁפֵי־קָשֶׁת. הפרשנים מסכימים כי הכוונה היא לחצים הנורים מן הקשת, אך נחלקים באשר למשמעות המדויקת של המילה "רשפי":
גישה אחת קושרת את המילה לגיצים וגחלים. החצים מכונים כך משום שהם עפים במהירות כניצוצות אש [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ], משום שמעופם המהיר באוויר גורם להם להתלהט כגחלים [מאירי], או בשל הברזל המצוחצח של ראש החץ המבריק ונוצץ כברק וכלפיד אש [מצודת ציון, מאירי].
מנגד, [רש"י] שולל את ההקשר לאש. הוא מצביע על הבדל דקדוקי: האות פ' במילה רִשְׁפֵי בפסוקנו היא רפה, בשונה מהמילה "רשפי אש" שבה הפ' דגושה [רש"י, מאירי, מנחת שי]. לכן, הוא מפרש את המילה מלשון עוף ומעוף, כך שהביטוי מתאר חצים המעופפים באוויר במהירות כציפורים.
לצד הפירוש הצבאי, [אלשיך] מציע רובד סמלי ורוחני. לדבריו, התיאור עוסק באופן שבו ה' שפך את חמתו על העצים והאבנים של ציון כדי להציל את עם ישראל מכליה. לפי פירוש זה, רִשְׁפֵי־קָשֶׁת הם מלאכי החורבן ומידת הדין שה' "שבר" והכלה בתוך העיר. ציון עצמה שימשה כמָגֵן שספג את המכות בעבור העם, אף על פי שגם ישראל נאלצו לחוות חֶרֶב וּמִלְחָמָה.
המילה סֶלָה החותמת את הפסוק מציינת את סיום העניין, ומדגישה את ביטול המלחמה לעולמי עד וללא תקומה [מצודת דוד, מלבי"ם].