תהלים, פרק ע״ו, פסוק ט׳

רגע של התערבות אלוהית דרמטית מומחש מתוך חיבור בין החלטות עליונות לבין המציאות הארצית, רגע שבו נוצר מעבר חד מאימה משתקת לשלווה מוחלטת.

המילים מִשָּׁמַיִם הִשְׁמַעְתָּ דִּין מבטאות את הרעיון כי כל הגזרות בעולם באות ממרום [אבן עזרא]. דין זה מייצג את ההשגחה האלוהית המענישה את האויבים ביושר, במשפט ובכוח רב [מאירי, ביאור שטיינזלץ], ולעיתים אף מתבטא בעונשים מוחשיים כדוגמת אש וגופרית [רד"ק]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמשפט זה מכוון היסטורית למפלתו הפלאית של סנחריב מלך אשור וצבאו [רש"י, מצודת דוד].

תגובת הארץ מתוארת במילים אֶרֶץ יָרְאָה וְשָׁקָטָה, כאשר המילה וְשָׁקָטָה משמעותה מנוחה [מצודת ציון]. הפרשנים מסבירים כי כאשר אומות העולם שומעות על משפטו של ה', נופל עליהן פחד והן חדלות מלהילחם בישראל, נשארות במקומן ולא מעזות לתקוף את עיר הקודש [רד"ק, אבן עזרא, מצודת דוד]. מנגד, יש המפרשים זאת על ארץ ישראל עצמה, שבתחילה רעדה מפחד מפני צבאו העצום של סנחריב, אך באה אל המנוחה וההשקט מיד עם התערבותו של ה' [רש"י]. פירוש נוסף מציג חלוקה רעיונית, לפיה היראה שייכת לרשעים, ואילו השקט והשלווה הם מנת חלקם של הצדיקים [אבן עזרא].

השילוב בין פחד לשלווה באותו משפט מעורר קושי, שכן אלו מצבים הופכיים. חז"ל מסבירים כי מדובר בתהליך כרונולוגי: בתחילה הייתה יראה, ולבסוף באה השקיטה [תורה תמימה]. מבחינה פסיכולוגית, לאחר יראה גדולה נותר בדרך כלל פחד מתמשך לפני שמגיעים לרגיעה מלאה, אך הכתוב מדלג על שלב הביניים ומדגיש רק את ההתחלה המטלטלת ואת הסוף השלו [חומת אנך].

בתפיסה הקוסמית, רצף זה של פחד ורגיעה קשור למעמד הר סיני ולבריאת העולם. הארץ רעדה מפחד שמא ישראל ידחו את התורה והעולם יחזור לתוהו ובוהו, ורק כאשר קיבלו עליהם את הדין, הארץ נרגעה [תורה תמימה]. במבט נוסף, האדמה חששה שתספוג עונשים כבדים על חטאי בני האדם, כפי שקוללה בעקבות חטא אדם הראשון. ואכן, לעיתים ה' מטיל את חרון אפו על הארץ עצמה ומכה אותה בחורבן, כדי לכפר על העם ולהשאיר מהם שארית, ומשום כך הארץ חווה פחד בתחילה בשל הפורענות, אך לבסוף שוקטת מתוך הבנה שזו הדרך להצלת ישראל [אלשיך].