השראת השכינה בעולם קשורה בקשר הדוק לעיר ירושלים ולמעמדה הרוחני הייחודי, ומתוך כך יכירו הכול כי מקום משכנו של ה' נמצא בה [מצודת דוד]. אף על פי שמקום התגלותו של ה' ניכר גם ביהודה, ביתו המיוחד והאכסניה שלו קבועים בירושלים [אלשיך].
הפרשנים מסכימים כי המילה בְשָׁלֵם מתייחסת לירושלים. מקור השם טמון במסורת לפיה שם בן נח קרא לעיר "שלם" (כפי שנקרא מלכי צדק מלך שלם), ואילו אברהם אבינו קרא למקום המקדש "יראה". כדי שלא לבטל את דברי שניהם, חיבר ה' את השמות יחד ל"ירושלים" [רד"ק, מצודת ציון]. מעבר לכך, השם בְשָׁלֵם מבטא את היותה עיר "שלמה" המכוונת כנגד שער השמיים, עיר שראויה להיות בשלום, או שנקראה כך כדרך של תפילה לשלום [אבן עזרא].
המונחים סוּכּוֹ ווּמְעוֹנָתוֹ מתארים שניהם את משכנו של ה', את בית המקדש ואת השראת שכינתו [מאירי, שטיינזלץ, מצודת ציון]. עם זאת, קיימת הבחנה מהותית בין המושגים: בעוד שסוכה מסמלת דירת עראי, המעון מבטא מדור קבוע ורוחני יותר [מלבי"ם]. לאור הבחנה זו, בְשָׁלֵם, המייצגת את ירושלים כולה שבה יושב המון העם, שוכנת השכינה בבחינת סוּכּוֹ – דירת עראי. לעומת זאת, בְצִיּוֹן, שהיא מקום מושבם של המלך, הסנהדרין והכוהנים [מלבי"ם], והיא הלב השלטוני והרוחני [רד"ק], שם נמצאת וּמְעוֹנָתוֹ – משכנו הקבוע במקדש.
רובד נוסף מציע התבוננות על מצב של ירידה רוחנית: כאשר מסתלקת ה"יראה" מ"ירושלים", נותרת רק המילה "שלם", וכאשר מסתלקת הקדושה העליונה מבית המקדש, הוא מאבד את מעמדו הקבוע ונותר בבחינת סוכה בלבד [חומת אנך].