בעקבות תשועה גדולה ופלאית, נשמעת קריאה אוניברסלית להכרת תודה ולהכרה בגדולת ה׳. קריאה זו מופנית הן לעם ישראל שניצל מהצרה והן לאומות העולם שחזו בגבורת האל, ומעודדת את כולם להביא מנחות ולהקדיש את פועלם למקור הכוח האמיתי בעולם.
הקריאה נִדְרוּ וְשַׁלְּמוּ מבטאת את תגובתם של אנשי ירושלים, אשר בעת צרתם או מיד לאחר שוך הסערה, מעודדים זה את זה לנדור נדרים ולקיים אותם כהודיה לה׳ על הנסים שעשה עמהם [אבן עזרא, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. הפניה כאן היא בראש ובראשונה לעם ישראל [מצודת דוד]. מזווית מוסרית, יש המפרשים קריאה זו כאזהרה בנושא הצדקה: על ישראל לנדור ולשלם את צדקתם מיד. אם יעשו כן, ה׳ יהיה קרוב אליהם, אך אם יתמהמהו, רכושם יילקח בסופו של דבר בכוח הזרוע על ידי אומות העולם [אלשיך].
המשך הפסוק מתייחס אל כָּל סְבִיבָיו. רוב הפרשנים מסכימים כי הכוונה היא לאומות העולם ולעובדי האלילים השוכנים סביב ארץ ישראל. כאשר עמים אלו ישמעו על התשועה הגדולה ועל מפלתם של אויבי ישראל כדוגמת מחנה סנחריב, הם יושפעו מכך עמוקות ויכירו בה׳ [רש"י, רד"ק, מצודת דוד]. ארץ ישראל נחשבת למקום משכנו של ה׳, ולכן האומות המקיפות אותה נקראות סביביו [רד"ק]. מנגד, דעה שונה מציעה כי סביביו אינם אומות העולם, אלא דווקא הצדיקים או עם ישראל כולו, הנמצאים בקרבתו של ה׳ [אלשיך].
אותם עמים או יחידים יוֹבִילוּ, כלומר יביאו, שַׁי שהוא מנחה ותשורה [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. מילה זו מציינת באופן ספציפי מנחה שמביאים אל היכל ה׳ במטרה לרצותו [מלבי"ם].
את המנחה הם יביאו לַמּוֹרָא. רוב הפרשנים מסבירים כי המנחה תובא בעבור הפחד ויראת הרוממות מפני ה׳ [אבן עזרא, מצודת דוד]. יתרה מכך, ה׳ עצמו מכונה כאן בתואר "מורא", כלומר האל הנורא שמוראו מוטל על העולם כולו [רד"ק, מאירי, אבן עזרא בשם ר' משה, ביאור שטיינזלץ]. מתוך כך עולה תובנה עמוקה: ה׳ הוא המקור והשורש של כל יראה בעולם. הכוח והאימה שהטילו אימפריות אדירות כמו אשור על מלכי הארץ, נבעו רק מכך שה׳ חלק להן מעט מכוחו. משום כך, אין סיבה להביא מנחות לכובשים בשר ודם, אלא יש להוביל את התשורה ישירות אל ה׳, שהוא המקום והמקור האמיתי של היראה [מלבי"ם].