התערבותו של ה' בהיסטוריה לעשיית דין אינה נובעת מנקמנות, אלא ממטרה עליונה של הצלת החלשים והנדכאים. הרגע שבו ה' בוחר לפעול משנה את מאזן הכוחות בעולם ומבטיח את קיומם של אלו שאינם יכולים להגן על עצמם.
בְּקוּם לַמִּשְׁפָּט אֱלֹהִים – בעת שבה ה' קם ומופיע כדי לעשות משפט באויבים [ביאור שטיינזלץ, מאירי]. רוב הפרשנים מסכימים כי משפט זה מכוון כנגד אומות העולם שבאו להרע לעם ישראל. יש המציינים כי פסוק זה קשור בקשר הדוק לפסוק הבא אחריו, ומתאר את הדין שנעשה באויבים שצרו על ירושלים [אבן עזרא]. באופן היסטורי וממוקד יותר, משפט זה נועד לפגוע באויבים על מנת להושיע את המלך חזקיהו וסיעתו [רש"י].
המטרה המרכזית של הופעה אלוהית זו היא לְהוֹשִׁיעַ כָּל עַנְוֵי אֶרֶץ. זהותם של "ענוי ארץ" מתפרשת ככנסת ישראל, בני ציון הנחשבים לשפלים ונדכאים בין אומות העולם [רד"ק, אלשיך].
המילה סֶלָה החותמת את הפסוק מתפרשת במשמעות של נצחיות – לעולם, או בכל דור ודור [מצודת דוד, אלשיך]. מתוך כך עולה כי לישועה זו יש השלכות ארוכות טווח, והיא פועלת בשני מישורים עיקריים: במישור הראשון, עשיית המשפט הפומבית באויבים יוצרת הרתעה עולמית. העמים רואים את גבורת ה', פוחדים מלהרע לישראל בעתיד, וכך משתרר שקט בעולם [רד"ק, מצודת דוד]. במישור השני והעמוק יותר, עצם קיומו של המשפט האלוהי הוא חיוני להמשכיות. לולא התערבות זו, שונאי ישראל היו מכחידים אותם כליל. לכן, סבלות ההווה והרוגז הזמני כדאיים, שכן בזכותם תישאר שארית לעם ישראל, והענווים יזכו לישועה מובטחת בכל דור ודור [אלשיך].