עוצמתו המוחלטת של ה' מתגלה במלוא תוקפה ברגע שבו מידת הדין יוצאת לפועל, אז שום כוח בעולם אינו יכול לעמוד בפניה.
הפסוק פותח בכפילות המילים אַתָּה נוֹרָא אַתָּה. כפילות זו נועדה להדגיש כי ה' לבדו הוא נורא ומעורר יראה [אבן עזרא], וכן להצביע על קביעותו של ה' – הוא היה נורא בעבר ונותר נורא גם בהווה, ללא כל שינוי [אלשיך]. משמעות היראה כאן היא שכל העמים יפחדו מפניו [רד"ק, מאירי].
בהמשך הפסוק נשאלת השאלה הרטורית וּמִי יַעֲמֹד לְפָנֶיךָ, כלומר, מי יוכל בכלל לשרוד ולהתקיים [מצודת דוד] מֵאָז אַפֶּךָ – מאותו הרגע המדויק שבו מתגלה כעסך ויוצאת גזרתך [רש"י, רד"ק, ביאור שטיינזלץ, אבן עזרא]. בניגוד לכעסו של בשר ודם, שעוצמתו הולכת ופוחתת עם הזמן, חרון אפו של ה' אינו נחלש לעולם [מצודת דוד].
הפרשנים מציעים כמה רבדים לכוונת חרון האף המוזכר בפסוק. גישה אחת רואה בכך תיאור של נקמת ה' בעמים צוררי ישראל [מאירי]. על פי קו מחשבה זה, "אפך" מתייחס לאימפריה האשורית, ששימשה כמעין "שבט אפו" של ה'. מאז שה' שלח את אשור להכות בעמים, שום ממלכה לא יכלה לעמוד בפניהם, עד שה' עצמו קם למשפט בציון כדי להושיע את הענוים והנדכאים מידם [מלבי"ם].
מנגד, יש המבארים את חרון האף בהקשר של החורבן. לפי גישה זו, מתעוררת השאלה מדוע ה' האריך אפו ואפשר לאויבים להחריב את המקדש. התשובה לכך היא שאילו ה' היה פועל מיד ומעניש את ישראל על חטאיהם, העם היה כלה לחלוטין. לכן, ה' בחר לשפוך את חרון אפו על עציו ואבניו של בית המקדש בציון, ובכך הציל את ישראל מהשמדה מוחלטת [אלשיך].