זעמו של האדם וגאוותו נתפסים לעיתים ככוח מאיים ובלתי נשלט, אך בסופו של דבר הם משמשים כלי להתגלות כוחו והשגחתו של ה'. הפסוק מציג את הפער העצום בין קוצר ידו של הזעם האנושי לבין גבורתו ואיפוקו של הבורא.
בחלקו הראשון של הפסוק, כִּי־חֲמַת אָדָם תּוֹדֶךָּ, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שכעסם של הרשעים מביא בסופו של דבר לידי כך שהכול מודים ומשבחים את ה'. כאשר הרשעים מפגינים את זעמם מתוך תחושת כוח, אך ה' מכשיל אותם ונפרע מהם, מתברר כי כעסם הוא הבל. בעקבות זאת, הבריות, ואף הרשעים עצמם בעל כורחם, נכנעים ומהללים את ה' [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, מאירי, ביאור שטיינזלץ]. דוגמה לכך היא נבוכדנאצר, שזעמו הוביל להשלכת חנניה, מישאל ועזריה לכבשן האש, אך לבסוף נאלץ לשבח את ה' [רש"י]. גישה שונה מפרשת שההודאה לה' נובעת מעצם ההשוואה בין טבע האדם לטבעו של הבורא. בניגוד לאדם בשר ודם שאינו מסוגל לשלוט בכעסו ולעצור את זעמו, ה' פועל באיפוק, שולט בחמתו ומאריך אפו. לכן, טבעו הזועם של האדם הוא עצמו סיבה להודות לה' על כך שאינו ממהר להעניש בחרי אף כפי שהיה עושה אדם [אלשיך, מלבי"ם].
חלקו השני של הפסוק, שְׁאֵרִית חֵמֹת תַּחְגֹּר, עוסק במה שנותר מהזעם. המילה שְׁאֵרִית משמעה מה שנשאר ונותר [מצודת ציון]. ביחס למילה תַּחְגֹּר, הפרשנים נחלקים לשני כיוונים עיקריים: לשון עכבה ומניעה, או לשון חגירת חגורה [מצודת ציון].
על פי הפירוש הראשון, ה' קושר, אוסר ובולם את שארית זעמם של שאר האומות והרשעים, ומונע מהם להוציא את כעסם אל הפועל ולכלות את ישראל [רש"י, רד"ק, אלשיך, מצודת דוד, מאירי, ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם]. המילה תַּחְגֹּר מובנת כאן כבלימה ועצירה, בדומה לשימוש בלשון חכמים לתיאור פגימה בסכין שמעכבת ו"חוגרת" את הציפורן העוברת עליה [רש"י], או כחגורה המהדקת ועוצרת דבר במקומו [מלבי"ם]. יש שרואים בכך רמז לעתיד, שבו לאחר הנקמה הגדולה במלחמת גוג ומגוג, שאר הגויים ייראו מפני ה' ויעצרו את חמתם [רד"ק].
על פי הפירוש השני, המילה מובנת כפשוטה – לבישת חגורה, והיא מוסבת על ה' עצמו. מאחר שמתברר כי זעמו של האדם אינו שווה דבר, כל "חגורות החמה" נשארות ראויות אך ורק לה', שלו הכוח והיכולת לחגור חמה וקנאה כדי להינקם מאויביו [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. פירוש נוסף מציע כי זעמם הקיצוני של בני האדם, כדוגמת סנחריב שביקש להשחית הכול, הוא שגורם לה' לעצור ולחגור את שארית החמה שלו עצמו, כדי שלא להוסיף ולהחריב עוד אומות [מלבי"ם].