מפלתם של צבאות אדירים ולוחמים עזים מתרחשת לעיתים כהרף עין, כאשר גאוותם וכוחם הופכים לחוסר אונים מוחלט אל מול הדין האלוהי.
תחילה מתוארים האויבים כאַבִּירֵי לֵב, לוחמים שגאוותם וכוחם בליבם [שטיינזלץ]. פרשנים רבים מזהים לוחמים אלו כחיל סנחריב [מצודת דוד, מלבי"ם] או כאומות שהתאספו לצור על ירושלים [רד"ק]. המילה אֶשְׁתּוֹלְלוּ מוסברת מבחינה דקדוקית כפועל שבו האות אל"ף מחליפה את האות ה"א של בניין התפעל, כלומר "השתוללו" [אבן עזרא, רד"ק, מאירי, מלבי"ם]. באשר למשמעות המילה, ניכרים במקורות שני כיווני פירוש עיקריים: הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים רואה בכך ביטוי לטירוף דעת, סכלות, בלבול ושכחה [רש"י, מצודת ציון, מצודת דוד, שטיינזלץ, מלבי"ם]. הלוחמים העזים איבדו את שפיותם ואת דעתם, ויש הסבורים כי הדבר מבטא את הכרתם בשגגה שעשו כאשר הֵצֵרו לישראל [מאירי]. לעומת זאת, גישה אחרת גוזרת את המילה מהשורש ש.ל.ל, ומפרשת כי אותם גויים אדירים הפכו בעצמם לשלל ולביזה בידי ישראל [רד"ק, מאירי].
השלב הבא במפלתם מתואר במילים נָמוּ שְׁנָתָם. המילה נָמוּ נגזרת מהמילה "תנומה" [רש"י, מצודת ציון, מלבי"ם]. הלוחמים שקעו בשינה או בתרדמה עמוקה מרוב פחד עקב גערת ה׳, ולא הבחינו כלל בפורענות שבאה עליהם בהפתעה [שטיינזלץ, מלבי"ם]. עם זאת, פרשנים אחרים מבינים תיאור זה כמליצה למוות; זוהי שנת עולם, שבה הלוחמים עמדו חסרי כוח כמתים או שנפלו כפגרים [מצודת דוד, מאירי, רד"ק].
בעקבות כך, וְלֹא מָצְאוּ כׇל אַנְשֵׁי חַיִל יְדֵיהֶם. הפרשנים מסכימים כי זהו ביטוי מטאפורי לאובדן הכוח והיכולת. כאשר בא ה׳ להיפרע מהם, הגיעה המפלה בפתאומיות, והלוחמים רפו, נבוכו, וכביכול איבדו את ידיהם, כך שלא נותר להם כוח לאחוז בנשק ולהילחם [רש"י, רד"ק, שטיינזלץ, מצודת דוד, מלבי"ם].
לצד הפירוש הצבאי, קיימת גם גישה רעיונית הרואה בפסוק התייחסות לנביאים ולחכמים. לפי גישה זו, "אבירי הלב" הם דמויות כירמיהו ודניאל, או אנשי כנסת הגדולה, ש"רפו ידיהם" ונדמו כמי ששקעו בשינה, משום שהיו נבוכים לנוכח חורבן המקדש והסתרת מידת הגבורה של ה׳ באותה עת [אלשיך].