גערתו של ה' מכה בתדהמה ובחוסר אונים מוחלט את הכוחות הלוחמים, עד כדי שיתוק מוחלט של הצבאות ובהמות המשא כאחד.
הפרשנים נחלקו באשר לזהות המחנה שעליו נופלת התרדמה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילים מכוונות למפלתם של אויבי ישראל, כאשר גערתו של ה' באה כדי להושיע את עמו [המאירי]. יש הסבורים כי המילה נִרְדָּם מתייחסת לאנשי החיל שהוזכרו בפסוק הקודם [אבן עזרא], או למחנה כולו שמאבד את כוחו לפעול גם אם חייליו נותרים ערים [ביאור שטיינזלץ]. זיהויים ספציפיים יותר מציעים כי מדובר בחילו של סנחריב ששקע בשינה עמוקה [מצודת דוד], או לחלופין במלך גוג ממגוג, שהוא ראש האבירים [רד"ק].
מנגד, קיימת פרשנות שונה לחלוטין ולפיה הדברים עוסקים דווקא בעם ישראל בעת חורבן הבית. לפי גישה זו, בעקבות חטאי העם, נפלה חיתת ה' על גיבורי ישראל עצמם. גערת ה' גרמה להם, לרכבים ולסוסים שלהם להיות כרדומים בשינה, חסרי כוח להתקומם ולהגן על עצמם מפני האויב שניצב מולם [אלשיך].
הפנייה אל ה' בתואר אֱלֹהֵי יַעֲקֹב ממשיכה את הרעיון מתחילת המזמור, המדגיש כי שמו של ה' גדול בישראל [אבן עזרא]. מבחינה לשונית, הפרשנים מסכימים כי האות וי"ו במילה וְרֶכֶב היא אות טפלה, כלומר היא מיותרת ואינה מוסיפה משמעות של חיבור, ולכן יש להבין את המילה פשוט כ"רכב" [רש"י, מצודת ציון, המאירי].