שיר השירים, פרק ד׳, פסוק י״א

הקשר הקרוב בין כנסת ישראל לה' מתואר באמצעות תהליך הנע מהדיבור החיצוני אל המחשבה הפנימית, ולבסוף אל המעשה. דיבורה של הרעיה נמשל לצוף מתוק הניגר מחלות דבש טיפות טיפות, ולכן נאמר נֹפֶת תִּטֹּפְנָה שִׂפְתוֹתַיִךְ, כדי לסמל את החלק הנגלה של התורה הנלמד בהדרגה וצריך להיאמר בנעימות ומתוך דבקות. לעומת זאת, המילים דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ מכוונות לפנימיות, ומסמלות את ההרהור התמידי בתורה ואת סודותיה הנסתרים שיש לשמור בצנעה, לצד כוחה של התורה לזכך את החומר. לבסוף, הפסוק עובר לעולם המעשה עם הקביעה וְרֵיחַ שַׂלְמֹתַיִךְ כְּרֵיחַ לְבָנוֹן, המדמה את בגדיה לאזור הררי שופע צמחי בשמים. הבגדים מייצגים את המצוות המעשיות והמידות הטובות שאדם מקיים, אשר יוצרים עבור נשמתו לבוש רוחני המפיץ ניחוח של קדושה לעתיד לבוא.