שיר השירים, פרק ד׳, פסוק י׳

אהבתה העזה ומסירותה של כנסת ישראל אל ה' עולות בערכן על כל עונג גשמי, והמילה מַה מבטאת את העוצמה הרבה של חיבה זו, המכונה דֹדַיִךְ. תשוקה רוחנית זו נובעת מלמטה למעלה מתוך פנימיות הלב ומרוממת את האומה למדרגת אֲחֹתִי וכַלָּה, כאשר המילה יָפוּ מציינת את השפעתה החיובית על אחרים, והמילה טֹבוּ מתארת את הטוב לאדם עצמו. התלהבות אלוקית זו טובה מִיַּיִן, המסמל התלהבות גופנית, גבולות של שכל אנושי או עבודת ה' חיצונית, בניגוד לעבודה פנימית וחשאית שה' חפץ בה. השפעת המידות והמעשים הטובים מתוארת במילים וְרֵיחַ שְׁמָנַיִךְ מִכָּל בְּשָׂמִים, שכן הם מפרסמים את קדושת ה' כריח נודף, וההשגה הטהורה המגולמת בשמן עולה בטיבה על כל בשמי החכמות האנושיות.