תארו לעצמכם שאתם צריכים להיפרד ממישהו שאתם מאוד אוהבים לזמן קצר, אבל הוא מבטיח לכם שהוא מכין עבורכם מקום מיוחד, קבוע ונעים שבו תוכלו להיות יחד לתמיד. בדיוק כך מתואר הקשר בין ה׳ לעם ישראל.
הדוד אומר לאהובתו שהוא ייצא לזמן קצר, ויחכה עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם, כלומר עד שהשמש תזרח או עד שתנשב הרוח הנעימה, וְנָסוּ הַצְּלָלִים, שזה הזמן בצהריים החמים או בערב שבו הצללים מתארכים ונעלמים. בינתיים, הוא ילך אל הַר הַמּוֹר ואל גִּבְעַת הַלְּבוֹנָה, שהם אזורים שבהם צומחים צמחי בושם עם ריח נפלא.
הכוונה האמיתית כאן היא להבטחה של ה׳ לעם ישראל. אחרי תקופה ארוכה שבה עם ישראל נדד והמשכן עבר ממקום למקום, ה׳ מבטיח לבחור מקום אחד, קבוע וקדוש. המקום הזה הוא בית המקדש שנבנה בהר המוריה. הריח הטוב של המור והלבונה מסמל את הקטורת, תערובת הבשמים המיוחדת שהיו מקטירים בבית המקדש. ה׳ בעצם אומר לנו ששם, בבית המקדש, הוא ישרה את השכינה שלו באופן קבוע ויהיה קרוב אלינו לתמיד.