שיר השירים, פרק ה׳, פסוק ח׳

לאחר המפגש הקשה עם השומרים והיעלמות אהובה, האישה מתחננת בפני חברותיה ואומרת הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם. היא מבקשת כי אִם תִּמְצְאוּ אֶת דּוֹדִי, באשר תפגשו אותו, מַה תַּגִּידוּ לוֹ, כלומר עליכן למסור לו את הדבר הזה, שֶׁחוֹלַת אַהֲבָה אָנִי, שכן כאבה האמיתי אינו נובע ממכות השומרים אלא מגעגועים עזים אליו. במישור הלאומי והפנימי, בקשה זו משקפת את כאבה של כנסת ישראל בגלות או של הנפש הכמהה לאלוהיה. ישראל והנפש דורשים מאומות העולם או מכוחות הגוף להעיד בעת הגאולה או לאחר המוות, כי כל ייסוריהם הקשים התקבלו באהבה וכי כאבם היחיד נבע מהריחוק מה' ומהתשוקה העזה לקרבתו.