שיר השירים, פרק ה׳, פסוק ט״ז

הכרתה של כנסת ישראל בשלמותו המוחלטת של ה' מתחילה בתיאור חִכּוֹ, המייצג את דיבורו ואת דברי התורה, כמלא מַמְתַקִּים, משום שה' מקרב את החוטאים בדברים רכים ונוחים והשגת חכמתו מעניקה עונג רוחני. לאחר מכן היא מתארת את מהותו השלמה, וְכֻלּוֹ מַחֲמַדִּים, שכן כל הנהגותיו מלאות חסד ורחמים הראויים להשתוקקות הנפש וטומנים בחובם את שכר העולם הבא. מתוך הבנת פעולותיו היא מכריזה זֶה דוֹדִי וְזֶה רֵעִי, ביטויים המשקפים הן את האהבה העתידית והן את השותפות, הקרבה והשכנת השכינה בהווה. פנייה זו מכוונת אל בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם, המייצגות את אומות העולם, ומסבירה להן כי לנוכח מתיקותו ושלמותו של ה' אין כל היגיון לעזוב אותו לטובת אמונות אחרות.