דימויי הפנים והדיבור משתלבים בפסוק זה לכדי תמונה ציורית ועשירה, המעבירה תחושה של יופי, רעננות וריח ניחוח. התיאור הפיזי משמש בסיס לשלל משמעויות סמליות עמוקות על טיבו של הדיבור האלוהי, דמותו של לומד התורה והדרך שבה מועבר השפע הרוחני לעולם.
ברובד הפשט, הפסוק מתאר את יופיו של האהוב. לְחָיָו, כלומר האזור שמתחת לעיניים [מצודת ציון] או זקנו הקצר הצומח על פניו [אבן עזרא, שטיינזלץ], משולים לעֲרוּגַת הַבֹּשֶׂם – חלקת אדמה בגן שבה צומחים צמחי ריח [אבן עזרא, מצודת ציון]. פניו נדמים למִגְדְּלוֹת מֶרְקָחִים, שהם גידולים של סממנים מובחרים הנרקחים על ידי אומן ונשמרים לאורך זמן [רש"י, מצודת דוד, מצודת ציון, שפתי חכמים], ויש המפרשים זאת כמבצר חזק של בשמים [אבן עזרא]. שִׂפְתוֹתָיו שׁוֹשַׁנִּים, רכות, ריחניות ובעלות גוון עז כפרח השושנה [שטיינזלץ, מצודת ציון], והן נֹטְפוֹת מוֹר עֹבֵר, כלומר מדיפות ריח בושם טוב שמתפשט ועובר ממקום למקום [מצודת ציון, עזרא בן שלמה].
ברובד הסמלי, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהלחיים והשפתיים, בהיותן איברי הדיבור, רומזות לדיבורו של ה' ולשליחיו. הנביאים והמלאכים משולים לאיברים אלו, שכן הם מקבלים את החכמה האלוהית ומפיצים אותה הלאה לעולם כריח ניחוח המבשר טובות [מצודת דוד, רלב"ג, אבן עזרא, ספורנו]. הבושם הנוטף מהם מסמל את ההארה וההשתנות הפיזית שחווים הנביאים בעת התגלות, בדומה לקרני ההוד של משה רבינו [ספורנו], ואת זיו פני ה' המעניק חיים [עזרא בן שלמה].
בנוסף, הפסוק מתפרש כתיאור של מעשה בראשית ומתן תורה. במעמד הר סיני, כל דיבור שיצא מפי ה' מילא את העולם כולו בבשמים. כדי לפנות מקום לדיבור הבא, העביר ה' את ריח הבושם הראשון באמצעות הרוח, וכך הפכו השפתיים לנוטפות מור עובר [תורה תמימה]. מבחינת בריאת העולם, הלחיים הפנימיות מסמלות את הדיבור הכללי של ה' שבו נברא הכול בכוח, כמו זרעים הטמונים בערוגה, ואילו השפתיים החיצוניות מסמלות את הדיבורים הפרטיים של ששת ימי המעשה, שבהם יצאו הנבראים אל הפועל ופרחו כשושנים [מלבי"ם].
מסורת פרשנית ענפה דורשת את הפסוק על דמותו של תלמיד החכם. התלמיד נדרש להיות עניו ונגיש כערוגה שהכול דורכים בה וכבושם שהכול נהנים ממנו, לחלוק את ידיעותיו ולא להתבייש לשאול [תורה תמימה]. מוחו צריך להיות מלא במגוון רחב של תחומי ידע – מקרא, משנה, תלמוד ואגדה – ממש כמו מגדלות המכילים מיני בשמים שונים. כאשר הוא מצרף ומחבר סברות שונות לכדי הלכה ברורה אחת, הדבר דומה למלאכת הרקחת בשמים [תורה תמימה]. המילה שׁוֹשַׁנִּים נדרשת מלשון שינון; תלמיד הרגיל לשנן את תלמודו, דבריו ברורים, אמיתיים ומאירים, ללא "קוצים" של טעויות. גם אם בתחילת דרכו תלמודו אינו שגור בפיו ודבריו מרירים (מלשון מוֹר), הרי שזו מרירות חולפת (עֹבֵר), שכן מתוך החזרה והבירור הוא זוכה להוציא דברים מתוקנים [תורה תמימה].
מנגד, גישה ייחודית מפרשת את הפסוק דווקא על ייסורים וכפרה. הלחיים אינן מסמלות יופי, אלא את השיניים הטוחנות, הרומזות לייסורים ששולח ה' כדי לצרף ולזכך את הצדיקים. הצדיקים עצמם הם כצרור בשמים, שרק כאשר כותשים וטוחנים אותם, הם מפיצים את ריחם הטוב ומקדשים את שם ה'. צבען האדום של השושנים מסמל את מידת הדין והכעס האלוהי, אך התוספת של מור עובר באה לנחם: כשם שהמור מעביר ריחות רעים, כך כעסו של ה' הוא רגעי וחולף, ותכליתו להעביר ולנקות את פשעי האדם [צרור המור].