פסגת שיר ההלל של הרעיה לאהובה מתנקזת להכרה בשלמותו המוחלטת. תיאורי היופי אינם נועדים לספק סימני היכר פיזיים, אלא לבטא את עומק היחס, האהבה וההשתוקקות של כנסת ישראל אל ה'.
המילה חִכּוֹ מתייחסת לחלק העליון של חלל הפה המשמש ככלי לדיבור [מצודת ציון]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהחיך מסמל את דיבורו של ה', דברי התורה והמצוות [אבן עזרא, מצודת דוד]. התיאור מַמְתַקִּים בא לידי ביטוי בכך שה' אינו מאיים על החוטאים בעונשים קשים, אלא מושך אותם לתשובה בדברים רכים ונוחים כאב רחום, ואף הופך את עוונותיהם לזכויות [רש"י, תורה תמימה]. במובן השכלי, מתיקות החיך מייצגת את ההנאה העצומה שבהשגת החכמה האלוהית והבנת מהותה [רלב"ג, מלבי"ם], וכן את ההכרה שכל דרישותיו של ה' מאיתנו נועדו אך ורק לטובתנו [ספורנו]. על פי המדרש, מתיקות זו הומחשה במעמד הר סיני: כאשר פרחה נשמתם של ישראל מרוב פחד, המתיק ה' את דיבורו, קרא להם בניו חביביו, והשיב בהם רוח חיים [תורה תמימה].
לאחר תיאור הדיבור, עוברת הרעיה לתאר את המהות כולה: וְכֻלּוֹ מַחֲמַדִּים. כל מעשיו והנהגותיו של ה' נעשים בחסד, ברחמים ובהשכל רב, עד שאין בו דבר שאינו נחמד וראוי שכל כוחות הנפש ישתוקקו אליו [מצודת דוד, רלב"ג, מלבי"ם]. ברובד עמוק יותר, חלק מן הפרשנים רואים במילה זו רמז לחיי העולם הבא. מכיוון שהשכר הרוחני נעלם מעינינו בעולם הזה, הוא מוגדר כ"מחמדים" – שלמות נצחית ודבקות הנפש בה' שהיא התכלית הנחמדת מכל [צרור המור, אלשיך, ספורנו].
לאור כל השבחים הללו, מצהירה הרעיה: זֶה דוֹדִי וְזֶה רֵעִי. מכיוון שלא ניתן להכיר את ה' מצד עצמותו אלא רק דרך פעולותיו ותאריו, ההכרה בשלמותו מעוררת את האהבה העזה אליו [מלבי"ם]. הפרשנים עומדים על ההבחנה בין התארים: הכינוי "דודי" מבטא את האהבה וההשתוקקות של ה' אלינו ואת הקשר העתידי של ימות המשיח, בעוד "רעי" מבטא את החיבור, השותפות והשכנת השכינה בתוכנו כבר בהווה, או בזמנים שבהם ישראל נוהגים בכשרות [צרור המור, אלשיך, ספורנו]. גישה נוספת מסבירה שהכינוי "רעי" נובע מכך שנשמת האדם היא אצילות רוחנית מאת ה', ולכן ישנה מעין רעות ודמיון בין הנשמה לבוראה [מלבי"ם].
הפנייה בסוף הפסוק אל בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם מופנית, על פי רוב הפרשנים, אל אומות העולם [צרור המור, מצודת דוד, אלשיך], ויש המפרשים שהיא מכוונת אל מחשבותיהם הפנימיות של בני ישראל [אבן עזרא]. כנסת ישראל מציגה בפני האומות את שלמותו של ה' כתשובה לשאלתן מדוע היא דבקה בו. היא מכריזה כי לנוכח מתיקותו ושלמותו, לא ניתן שלא להשתוקק אליו, ואין כל היגיון לעזוב אותו לטובת אמונות אחרות או כוחות שרים עליונים [שטיינזלץ, מצודת דוד]. כך נוצרת מערכת של שבח הדדי: כשם שה' משבח את ישראל, כך ישראל משבחים את ה' בפני כל העולם [תורה תמימה].