תמונת מצב של החמצה, עצלות והיסוס משתקפת מבעד לתשובתה של הרעיה, המסרבת לקום ממיטתה אל דודה המתדפק על הדלת. ברובד הפשט, הרעיה טוענת כי כבר התארגנה לשינה: פָּשַׁ֙טְתִּי֙ אֶת־כֻּתׇּנְתִּ֔י, כלומר הסרתי את בגדיי [מצודת ציון], ואֵיכָ֖כָה (איך) [מצודת ציון] אלבש אותם מחדש? המילה "איככה", החוזרת בפסוק פעמיים, נהגית בהטעמה מלעיל [מנחת שי]. הרעיה ממשיכה וטוענת כי כבר רחצה את רגליה לקראת השינה, ואיך תוכל ללכת יחפה על הרצפה ולפתוח את הדלת מבלי שאֲטַנְּפֵֽם, כלומר תלכלך ותגעיל אותם [מצודת ציון, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד, מלבי"ם]. תשובה מתחמקת זו נתפסת כתירוץ של אישה סוררת המסרבת לפתוח לבעלה [רש"י, צרור המור].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים רואה בתיאור זה משל לעצלות רוחנית של עם ישראל לאורך ההיסטוריה. פירוש בולט מייחס את הפסוק לתקופת שיבת ציון: העם שהוגלה לבבל התרגל לחיי הנוחות, בנה בתים ונטע פרדסים, והתעצל לשאת בטורח של העלייה לירושלים ובניית הבית השני [מצודת דוד, עזרא בן שלמה, אבן עזרא]. גישה אחרת רואה בכך ביטוי לייאוש עמוק בעקבות החורבן. ה"כותונת" שהופשטה מסמלת את בגדי הכהונה והמלכות שנלקחו מעם ישראל על ידי נבוכדנצר, והפסוק מבטא תמיהה כאובה: כיצד יחזור אי פעם הכבוד שאבד? [תורה תמימה].
לצד זאת, הפסוק מתפרש גם כהתרחקות מכוונת מדרך ה'. עם ישראל אימץ לעצמו דרכים זרות של עבודה זרה, וכאשר הוא נקרא לשוב בתשובה, הוא טוען שכבר "פשט את כותנתו" והתרגל לדרכיו הרעות עד שאינו מסוגל לחזור [רש"י, צרור המור]. מנגד, קיימת מסורת הדורשת את הפסוק דווקא על מעמד הר סיני. בלילה שלפני מתן תורה, בני ישראל הלכו לישון כי הלילה היה קצר והשינה ערבה. כאשר ה' בא להעניק להם את התורה, הם התאוננו שכבר פשטו את בגדיהם וטרם התכוננו כראוי. מתוך רצון לתקן החמצה היסטורית זו, נולד המנהג להישאר ערים וללמוד תורה לאורך כל ליל שבועות [תורה תמימה].
ברובד הפילוסופי והנפשי, הפסוק משקף את המאבק המתמיד בין הגוף לחומר, ובין נוחות גשמית להתעלות רוחנית. הגוף העצל מבקש את שנתו ומתנגד להתעוררות [נחל אשכול]. ה"כותונת" מסמלת את התורה והמעשים הטובים, שאותם האדם פושט מעליו לטובת תענוגות העולם הזה. כאשר אדם מתרגל לחיי מותרות, עצם המחשבה על חיי צער ועמל הנדרשים ללימוד תורה או לתשובה, נדמית בעיניו כ"טינוף" ולכלוך של הגוף שהורגל להתענג [ספורנו, צרור המור]. על פי תפיסה עמוקה נוספת, הנפש הטהורה עוטה על עצמה "כותונת אור" רוחנית. כאשר האדם חוטא ומשתקע בחומריות, הוא פושט מעליו את הלבוש הרוחני הזה, והפסוק מבטא את הקושי העצום של הנפש לזכך את עצמה מחדש ולהשתחרר מכבלי הגוף המשמשים לה כנעליים [מלבי"ם, רלב"ג].