מבט העיניים מתואר כדימוי ציורי ושליו, המשמש בסיס לשורת משלים עמוקים על השגחת ה', חכמה ומשפט. ברובד הפשט, הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שהפסוק מתאר יופי אידיאלי. עֵינָיו מקרינות רוגע וחן כיונים העומדות על אֲפִיקֵי מָיִם, שהם מקומות בהם המים שוטפים וזורמים בחוזקה [מצודת ציון]. מראה המים מוסיף ללחות העין וליופייה [רלב"ג], ויש המציינים כי אלו מקומות נעימים שהבחורים יוצאים לטייל בהם [רש"י]. בנוסף, יונים השותות מים שואבות אותם במישרין מבלי להניע את ראשן, מה שמשווה להן יציבות והרמוניה המושכות את תשומת לב הרואה [ביאור שטיינזלץ]. המילים רֹחֲצוֹת בֶּחָלָב מתארות את הלובן הצח והנקי של העיניים, או את הניגוד הבולט בין העין הכהה לעור הלבן [אבן עזרא, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. הביטוי יֹשְׁבוֹת עַל מִלֵּאת מתאר את השלמות שבה העין קבועה בגומה שלה: היא אינה בולטת ואינה שוקעת, ממש כאבני חן המשובצות בשלמות בתוך תכשיט [רש"י, רלב"ג, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
ברובד הרעיוני, הפסוק נדרש על השגחת ה' בעולם. גישה אחת רואה בפסוק תיאור של רחמים ואהבה. העיניים מסמלות את השגחתו המאוזנת של ה', הממתיק את מידת הדין ברחמים, המיוצגים על ידי הלובן של החלב [מצודת דוד]. דימוי זה מבטא גם את ההסתכלות האלוהית על הבריאה: כשם שהמים משקפים את פני המביט בהם, כך העולם משקף את כבוד ה', והמעבר ממצב של דם עכור לחלב מסמל את תיקון העולם מתוהו לסדר מושלם ומלא [מלבי"ם]. פרשנים אחרים מזהים את העיניים עם מלאכי ה' המשוטטים בארץ [אבן עזרא, עזרא בן שלמה], עם שכלו של האדם המשיג חכמה שלמה [רלב"ג], עם האבות המאירים את העולם במעשיהם הטהורים [ספורנו], או עם חכמי הסנהדרין המלבנים את ההלכה יחדיו עד שתהא נקייה כחלב ומבססים את משפט התורה בירושלים [תורה תמימה].
לעומת גישות אלו, קו מחשבה שונה לחלוטין מפרש את הפסוק כהתמודדות עם שאלת הצלחת הרשעים בעולם הזה. יונים ידועות כעופות חסרי מרה, והדבר מרמז על כך שה' משגיח על הרשעים ללא מרירות וכעס גלוי. הרשעים עצמם נמשלים לזרם העז והבוגדני של אֲפִיקֵי מָיִם. לפי גישה זו, המילים רֹחֲצוֹת בֶּחָלָב טומנות בחובן אזהרה: כשם ששורשו של החלב הלבן הוא בדם אדום, כך הטובה והשלווה שמוענקת לרשעים נראית כלפי חוץ כרחמים, אך למעשה נובעת ממידת הדין ונועדה בסופו של דבר לרעתם. ההשגחה האלוהית פשוט ממתינה, והעיניים יֹשְׁבוֹת עַל מִלֵּאת – כלומר, ה' מאריך להם אף עד שתתמלא סאת חטאיהם, ורק אז תכה בהם מידת הדין הקשה [אלשיך, צרור המור].