לאחר התלבטויות וחששות, הרעיה קמה ממשכבה וניגשת לפתוח את הדלת לאהובה. לקראת המפגש, היא מקשטת ומבשמת את עצמה בלב שלם ובנפש חפצה כדי לשאת חן בעיניו, וידיה נוטפות שמן מור נוזלי [רש"י, מצודת דוד, שטיינזלץ, רלב"ג]. הביטוי מוֹר עֹבֵר מתאר ריח חזק שמתפשט לכל עבר [רש"י, מצודת ציון], או לחלופין בושם איכותי העובר לסוחר [אבן עזרא]. שפע הבושם רב כל כך, עד שהוא נוזל מאצבעותיה על כַּפּוֹת הַמַּנְעוּל – ידיות המנעול המשמשות לסגירת הדלת, הנקראות כך על שם כף היד – וריחו מורגש אף מחוץ לבית [מצודת דוד, מצודת ציון, שטיינזלץ, אבן עזרא].
ברובד הרעיוני, הקימה לפתוח את הדלת מסמלת התעוררות לתשובה, רצון להיטהר וניסיון לחדש את הקשר עם ה' [מלבי"ם, צרור המור]. עם זאת, הפרשנים חלוקים לגבי משמעות המור הנוטף בשלב זה. גישה אחת רואה בכך ניסיון חיובי של האדם לזכך את פעולותיו המעשיות ולהעלותן לקדושה. אולם, כאשר האצבעות נוגעות במנעול, המור "עובר" וחולף, כלומר יצר הרע גובר והאדם מתקשה לשמור על מעלתו הרוחנית לאורך זמן [מלבי"ם]. מנגד, יש הרואים במור הנוטף שרידים של תענוגות העולם הזה וחטאים שהאדם טרם הסיר מעצמו. הריח העובר מסמל את התפשטות החטא לאחרים, והמור הנוטף על המנעול מחזק למעשה את המחיצה והנתק שבין ישראל לבוראם [צרור המור].
מבחינה היסטורית ולאומית, הפסוק נדרש כמשל על תקופות שונות בתולדות עם ישראל. יש שפירשו זאת כהתעוררות העם לתשובה בימי המלך חזקיהו, בעקבות אגרות ששלחו הוא ושריו [ספורנו]. פרשנים אחרים רואים בכך תיאור של עליית מקצת העם מבבל לבניין הבית השני, פעולה שנעשתה בנפש חפצה ובהצלחה [מצודת דוד, עזרא בן שלמה], אף שבהמשך ההשגחה האלוקית חמקה ועברה [אבן עזרא].
גישה פרשנית ייחודית דורשת את המילה מוֹר מלשון מרירות. לפי קו חשיבה זה, המילים קַמְתִּי אֲנִי מדגישות את מסירות הנפש הבלעדית של ישראל, כדוגמת חנניה, מישאל ועזריה שקמו וסירבו להשתחוות לצלם בבבל בשעה ששאר האומות נכנעו. המרירות נובעת מגזרות קשות, כמו החלטת כורש לנעול את מעבר נהר פרת בפני עולים נוספים לישראל [תורה תמימה]. לחלופין, המרירות רומזת לחטא העגל, אך המילים מוֹר עֹבֵר מלמדות שה' העביר על מידותיו וסלח על הפשע, גם אם בסופו של דבר ננעלו שערי הארץ בפני אותו דור [תורה תמימה]. בהקשר נוסף של מרירות, הפסוק רומז לאימה ולמרירות הקדושה שחש תלמיד חכם היושב לפני רבו [מנחת שי].