קריאת הפליאה המופנית אל הרעיה חושפת את המסתורין האופף את אהובה. הדוד אינו מוכר בציבור, פגישותיהם נדירות ואין ביניהם קשר גלוי, מה שמעורר תמיהה לגבי עצם קיומו וטיבו [ביאור שטיינזלץ]. שאלת בנות ירושלים מבקשת לברר מהם סימני ההיכר של הדוד, ובמה אהבתה אליו שונה וגדולה מכל אהבה אחרת [מלבי"ם].
ברובד הפשט, הנערות שואלות מַה דּוֹדֵךְ מִדּוֹד, כלומר, במה נחשב אהובך לטוב ומוצלח יותר משאר האהובים. עצם העובדה שֶׁכָּכָה הִשְׁבַּעְתָּנוּ – ההשבעה הדרמטית והחריצות למצוא אותו – מעידה כי מדובר באדם שאין לו תחליף, ולכן הן מבקשות לדעת מהן מעלותיו הייחודיות [מצודת דוד, מלבי"ם].
ברובד המשל, רוב הפרשנים מזהים בשאלה זו את הפולמוס ההיסטורי בין אומות העולם לעם ישראל. האומות פונות לישראל ושואלות מַה דּוֹדֵךְ מִדּוֹד – מה היתרון של אלוהיכם על פני אלוהים אחרים, ומה ההבדל בין ההשגחה שלו לבין שבעים שרי המעלה הממונים על שאר האומות [תורה תמימה, צרור המור, עזרא בן שלמה]. מתוך תפיסה שה' עזב את ישראל בגלות, עובדי האלילים מנסים לפתות אותם להמיר את דתם ולהתבולל, בטענה שגם אלוהיהם משפיעים טובה על מאמיניהם [מצודת דוד, ספורנו].
הפנייה לישראל בתואר הַיָּפָה בַּנָּשִׁים מבטאת את מעלותיהם הייחודיות: שכל, רחמים ופרישות, תכונות שהופכות אותם לרצויים ומוערכים גם בעיני אומות ואלוהים אחרים [ספורנו]. בנוסף, יש בכך עקיצה או תזכורת לעברם המפואר של ישראל, בניגוד למצבם בגלות שבו לאומות העולם יש יותר מתענוגות העולם הזה מאשר לישראל [צרור המור].
תמיהתן הגדולה של האומות מתבטאת במילים שֶׁכָּכָה הִשְׁבַּעְתָּנוּ. הן משתאות לנוכח מסירות הנפש של ישראל, שמוכנים להיהרג, להישרף ולהיצלב למען ה', ושומרים לו אמונים עד מוות. עוצמת ההקרבה הזו מאלצת את האומות עצמן להעיד על גודל האהבה בין ישראל לאלוהיו [רש"י, צרור המור, ספורנו].
בגישה פרשנית נוספת, הדו-שיח אינו מתקיים בין עמים, אלא בתוך האדם עצמו. כוחות הגוף החומריים שואלים את הנפש מה ההבדל בין התשוקה הרוחנית לה', לבין התשוקות הגשמיות הרגילות, ומהן מעלותיו הנשגבות של ה' שבגללן הנפש מחפשת אותו עד מוות [מלבי"ם]. מטרת הבירור הפנימי הזה היא לספר בשבחו של ה', עד שכל כוחות הנפש ייכנעו אליו מתוך אהבה מוחלטת [רלב"ג].