תמונה פיוטית של שעת לילה מאוחרת מציגה רגע שברירי של מעבר בין שינה ליקיצה, בו אהוב מתדפק על דלת אהובתו. מבעד למעטפת הסיפורית, הפרשנים מזהים בפסוק זה את אחת הנקודות העמוקות ביותר במערכת היחסים שבין ה' לכנסת ישראל, או בין נשמת האדם לבוראה, רגע שבו תרדמה רוחנית נאבקת מול כמיהה פנימית עזה.
המצב הדואלי של אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר מתואר במישור הפשט כמצב של תודעה מעורפלת, שבו הגוף נח אך הנפש נותרת דרוכה וערנית לקראת האהוב [ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד]. במישור האלגורי, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהשינה מסמלת תקופות של שפל רוחני. כנסת ישראל שרויה בתרדמת עצלות, נואשת מן הגאולה ורדומה מקיום מצוות, בין אם בתקופת הבית הראשון [רש"י] ובין אם בגלות בבל [אבן עזרא, עזרא בן שלמה, מצודת דוד].
באשר למושג וְלִבִּי עֵר, הפרשנים נחלקים לשתי תפיסות מרכזיות. הגישה האחת רואה ב"לב" את פנימיות האומה או הנשמה, שעל אף השקיעה בחומריות ובתאוות, שורשה נותר קדוש ומשתוקק תמיד לשוב ולהידבק בה' [אלשיך, מלבי"ם]. גישה זו מקבלת נופך פילוסופי ופסיכולוגי, כתיאור של שכל החוקר את האמת ומתעייף ממגבלות החומר [רלב"ג], או כרגע נדיר של התעוררות רוחנית לעשיית מצווה, שאותו היצר הרע ממהר לקרר ולהרדים [חומת אנך]. מנגד, גישה שניה וייחודית מפרשת כי "לבי" הוא כינוי לה' בעצמו (על בסיס הפסוק "צור לבבי"). לפי פירוש זה, גם כאשר ישראל ישנים ממצוות, ה' נותר ער כדי לשמור עליהם, להיטיב עמהם ולצפות לגאולתם [רש"י, תורה תמימה, צרור המור]. דעה נוספת גורסת כי הלב הער מסמל את הנביאים וחכמי הדורות, שלעולם אינם נחים בניסיונם לעורר את העם [ספורנו].
מתוך דממת הלילה נשמע קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק. זהו קולו של האהוב המכה בנחת על הדלת [מצודת ציון]. בנמשל, זוהי קריאתו של ה' המשרה את שכינתו על הנביאים ושולח אותם שוב ושוב להוכיח את ישראל באהבה ולעוררם מתרדמתם [רש"י, צרור המור, ספורנו, אבן עזרא]. הקריאה פִּתְחִי לִי היא בקשה אלוהית מהאדם לפרוץ את חומת העוונות המבדילה ביניהם [אלשיך], ולפתוח פתח קטן של תשובה, אפילו כחודה של מחט, כדי שה' ירחיב אותו לפתחי ענק [תורה תמימה].
האהוב פונה אל הרעיה בשורת כינויי חיבה: אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי. אלו ביטויים המקרינים קרבת נפש רגועה ומשפחתית [ביאור שטיינזלץ], כאשר המילה תַמָּתִי מבטאת תמימות מוחלטת והיעדר מרמה [מצודת ציון]. הפרשנים רואים בכינויים אלו ציוני דרך היסטוריים ורוחניים של האומה: אֲחֹתִי מסמל את החיבור שנוצר במצרים דרך דם הפסח ודם המילה; רַעְיָתִי מציין את קבלת עול המלכות בקריעת ים סוף; יונתי מדגיש את ההצטיינות במצוות במרה; ותַמָּתִי מזכיר את האמונה התמימה בהר סיני כשהקדימו "נעשה" ל"נשמע", או רומז למילה תאומים, ללמד שה' כביכול מרגיש את כאבם של ישראל כפי שתאום חש בראשו של אחיו [תורה תמימה]. לחלופין, כינויים אלו מייצגים את המדרגות הרוחניות השונות שהנשמה קונה בעלייתה [מלבי"ם].
האהוב מנמק את בקשתו להיכנס בכך ששהה בחוץ: שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא טָל קְוֻצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה. המילה קְוֻצּוֹתַי מתארת את קצוות השיער או קבוצות של שערות התלויות ודבוקות יחד, והמילה רְסִ֥יסֵי משמעותה טיפות וזילוף [מצודת ציון, רש"י, אבן עזרא]. כפשוטו, האהוב מבקש מחסה לאחר ששיערו נרטב מטל הלילה ומן הגשם [ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד].
במישור הסמלי, הניגוד שבין הטל לבין רסיסי הלילה זוכה למספר פרשנויות. גישה אחת רואה בכך ביטוי לשכר ועונש: הטָל מסמל נחת רוח, ברכה, תחיית המתים ושכר על מצוות קלות שנעשו באהבה כמעשיו של אברהם אבינו. לעומתו, רְסִ֥יסֵי לָֽיְלָה (גשמי לילה טורדניים) מסמלים את הפורענויות, הייסורים והעונשים השמורים לחוטאים, או את השכר על מצוות חמורות הדורשות טורח ועייפות [רש"י, צרור המור]. גישה אחרת מפרשת זאת על דרך ההשגה הרוחנית: הטָל הוא שפע הנבואה והאור האלוהי הטהור, בעוד שרְסִ֥יסֵי לָֽיְלָה מייצגים את צמצום האור, את מידת הדין, ואת לימוד התורה מתוך חשכת הגלות [מלבי"ם, אלשיך]. ויש מי שרואה בשניהם יחד ביטוי פיוטי לדמעותיהם של ישראל הבוכים בלילות הגלות הארוכים [אבן עזרא].