שיר השירים, פרק ה׳, פסוק י״ג

יופיו של האהוב ניכר בפניו, כאשר לְחָיָו, כלומר האזור שמתחת לעיניו או זקנו הקצר, משולים לעֲרוּגַת הַבֹּשֶׂם שבה צומחים צמחי ריח. פניו נדמים למִגְדְּלוֹת מֶרְקָחִים, שהם גידולי בשמים מובחרים ועמידים או מבצר ריחני, ושִׂפְתוֹתָיו שׁוֹשַׁנִּים רכות אשר נֹטְפוֹת מוֹר עֹבֵר, כלומר מפיצות ריח טוב שמתפשט למרחקים. תיאור זה מסמל את דיבורו של ה' במעשה בראשית ובמתן תורה, המועבר לעולם דרך נביאים ומלאכים המפיצים את החכמה האלוהית. במקביל, הדימויים רומזים לדמותו של תלמיד החכם העניו והבקיא המשנן את תלמודו, או לחלופין לייסורים ולמידת הדין של ה', שהם זמניים וחולפים ומטרתם לזכך את הצדיקים ולכפר על חטאיהם.