ביום עתידי צפויה לפקוד את ירושלים אבלות ציבורית עצומה. הנביא מדמה את הבכי הלאומי לאירוע קינה היסטורי כביר, כדי להמחיש את עוצמת הכאב על נפילתו של גיבור ישראלי או מלך [ביאור שטיינזלץ]. מבחינה דקדוקית, המילה כְּמִסְפַּד מנוקדת בפתח משום שהיא בצורת סמיכות [רד"ק]. כמו כן, השם הֲדַדְרִמּוֹן נכתב במקור כמילה אחת, ללא האות יו"ד אך עם וי"ו מלאה, והשם מְגִדּוֹן מסתיים באות נו"ן [מנחת שי].
באשר לזהות האירוע המוזכר, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהביטוי הֲדַדְרִמּוֹן בְּבִקְעַת מְגִדּוֹן מכוון להספד גדול ומפורסם שנערך בימי קדם על אדם חשוב. אף על פי שהמאורע היה מוכר היטב לבני אותו הדור, פרטיו ההיסטוריים אבדו ולא נותר להם כל זכר בשאר ספרי המקרא.
לעומת ההבנה הפשוטה, הגישה המדרשית, הנשענת על התרגום ודברי חז"ל, מציעה קו מחשבה שונה. לפי תפיסה זו, אין קשר גיאוגרפי או היסטורי בין הדדרימון לבין בקעת מגידון, אלא הפסוק שוזר יחד שני אירועי אבל לאומיים נפרדים לחלוטין [רש"י, אברבנאל]. הראשון הוא ההספד על מלך ישראל אחאב, שנהרג ברמות גלעד על ידי הדדרימון (בן הדד), מלך שעבד לאליל בשם רימון. השני הוא ההספד על מלך יהודה יאשיהו, שנהרג על ידי פרעה נכה בְּבִקְעַת מְגִדּוֹן, אירוע שעליו קונן ירמיהו הנביא.
החיבור בין שני המלכים הללו אינו מקרי, אלא נועד לבטא אבלות שלמה. אחאב מלך על עשרת השבטים וזכה להספד מצידם, ואילו יאשיהו, שהיה המלך היחיד באותה עת, הוספד על ידי שבטי יהודה ובנימין. האזכור המשותף של שניהם בא ללמד שההספד העתידי שעליו מדבר הפסוק, אשר ייערך על משיח בן יוסף, יאחד את כל שבטי ישראל וישלב בתוכו את עוצמת היגון של שני האסונות ההיסטוריים גם יחד [מלבי"ם, מצודת דוד].