מעמדה של ירושלים באחרית הימים נמשל לעצם כבד ומסוכן, הפוגע בכל מי שמנסה לשלוט בו או להילחם נגדו. ה׳ מדמה את העיר אל אֶבֶן מַעֲמָסָה, כלומר אבן המהווה משא כבד מנשוא [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. הדימוי מתאר מצב שבו אנשים מנסים לבחון את כוחם ולהרים אבן עצומה, אך פעולה זו מביאה עליהם נזק, והם נופלים תחת כובד משקלה [אבן עזרא, רד"ק]. יש המוסיפים כי מדובר במשא כבד המוטל על בני אדם בכפייה על ידי מושל [רש"י].
כתוצאה מכך, כָּל עֹמְסֶיהָ שָׂרוֹט יִשָּׂרֵטוּ. מבחינה מילולית, אלו המנסים להרים את האבן הכבדה והחדה יסבלו מתלישת בשר ושריטות עמוקות בידיהם [מצודת ציון, רד"ק]. בנמשל, רוב הפרשנים מסכימים כי זהו תיאור של מפלתו של כל צבא שינסה לצור על ירושלים ולהילחם בה. האויבים ילקו וייפגעו קשות מעצם המאמץ לפגוע בעיר, והיא תהפוך עבורם לאבן נגף.
החלק האחרון של הפסוק מתאר כי וְנֶאֶסְפוּ עָלֶיהָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ. הגויים יתקבצו סביב ירושלים במטרה לסלק אותה [ביאור שטיינזלץ], אך קיימות גישות שונות באשר למשמעות התאספות זו ולתוצאותיה. גישה אחת מפרשת את המילה וְנֶאֶסְפוּ כלשון של כליון ומיתה, כלומר הגויים יתקבצו בסמוך לירושלים רק כדי למצוא שם את מותם ולהישמד מן הארץ [מצודת דוד, מצודת ציון]. לעומת זאת, יש מי שמציג תמונה מורכבת יותר של מלחמה בין מעצמות. לפי פירוש זה, עמים שכבר שולטים בירושלים ינסו לשאת את המשא ולהחזיק בה, אך אז יתאספו עליהם המוני גויים אחרים, חילות גוג ומגוג, במטרה לכבוש את העיר מידם, מה שיוביל למאבק עקוב מדם סביב השליטה בה [מלבי"ם].