עת של התעוררות רוחנית עמוקה נשזרת בשבר גדול ובאבל כבד על אובדן טראגי. תהליך הגאולה מתואר כאן כשילוב של תפילה, זעזוע מתבוסה במלחמה, וקינה מרירה.
בתחילת התהליך, ה' מבטיח להעניק שפע רב: וְשָׁפַכְתִּי עַל־בֵּית דָּוִיד וְעַל יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם רוּחַ חֵן וְתַחֲנוּנִים. המילה רוּחַ מתפרשת כאן כרצון ונטיית הלב [מצודת ציון, רש"י]. ה' ייתן בעם רצון עז לשאת תחנונים לפניו, וכתוצאה מכך תפילתם תתקבל והם ימצאו חן ורחמים בעיני ה' [רד"ק, מצודת דוד], ויש המוסיפים כי ימצאו חן גם בעיני כל אדם [רד"ק בשם אביו]. חלוקת העם בפסוק באה לבטא את השלמות: בעוד שצירוף המילים בֵּית דָּוִיד מסמל את בני שבט יהודה, יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם כולל בתוכו את שאר השבטים [אברבנאל].
מתוך מצב זה של קרבה לה', העם חווה משבר: וְהִבִּיטוּ אֵלַי אֵת אֲשֶׁר־דָּקָרוּ. (הקריאה המדויקת בפסוק היא "אֵלַי" ולא "אֵלָיו", אף על פי שישנם ציטוטים שגויים שהשתרשו במקורות שונים [מנחת שי]). המילה דָּקָרוּ משמעותה נעיצת חרב בגוף [מצודת ציון]. סביב זהותו של אותו חלל שנדקר ישנן מספר גישות פרשניות. הגישה המרכזית, הנשענת על מסורת חז"ל, מזהה את הדמות כמשיח בן יוסף שייהרג במלחמה [רש"י, מצודת דוד, אבן עזרא, מלבי"ם, אברבנאל]. מותו יעורר את העם להביט אל ה' בתשובה, מתוך הבנה עמוקה שהמשיח מת בעוון הדור, וכאילו הם עצמם דקרו אותו בחטאיהם [מלבי"ם]. לעומת זאת, יש המפרשים כי המבט אל ה' מגיע דווקא מצד אומות העולם, שיביטו בחרדה לראות כיצד ה' ינקום בהם על שהרגו את משיח בן יוסף [אבן עזרא].
מנגד, קיימות גישות שאינן תולות את הפסוק בדמות משיחית ספציפית, ויש שאף תמהו מדוע הפסוק סתם ולא פירש את זהות ההרוג אם אכן מדובר במשיח [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. משום כך, יש שפירשו כי הפסוק מתייחס באופן כללי לכל יהודי שנהרג על ידי הגויים בגלות [רש"י]. אחרים מציעים כי בתקופה של פריחה והגנה אלוהית, אם אפילו חייל פשוט ואנונימי ייהרג בקרב, הדבר יעורר תדהמה עצומה בעם. הם יראו בכך שבר נורא ותחילת מפלה, ויביטו אל ה' בזעזוע על אותו יחיד שנדקר [רד"ק].
בעקבות האובדן, העם יפתח בקינה קשה: וְסָפְדוּ עָלָיו כְּמִסְפֵּד עַל־הַיָּחִיד וְהָמֵר עָלָיו כְּהָמֵר עַל־הַבְּכוֹר. המילה וְהָמֵר מבטאת בכי מתוך מרירות לב עמוקה [מצודת ציון, מצודת דוד, רד"ק]. הפסוק משתמש בשני דימויים כואבים: אבל על בן יחיד ואבל על בן בכור. השילוב מוסבר בכך שבתחילה יספדו לו כעל בן יָחִיד שמת ואין מי שיחליף אותו. אולם, גם בשלב מאוחר יותר, כאשר יתגלה משיח בן דוד והישועה תגיע, עדיין ימשיכו למרר בבכי על משיח בן יוסף כעל בְּכוֹר, משום שהוא היה הראשון להושיעם, ופטירת בכור נושאת עמה היבטים ייחודיים של צער שאינם חולפים [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].