בשעת המצור על ירושלים, מתרחש מהפך דרמטי בקרב הכוחות הצרים על העיר. מנהיגי יהודה, הנמצאים במחנה האויב, חווים הארה פנימית כאשר הם עדים להתערבות אלוהית.
המונח אַלֻּפֵי יְהוּדָה מתייחס לשרים, לסגנים ולגדולים שבעם [מצודת ציון, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ]. פרשנים רבים מסכימים כי אלופים אלו גויסו ונאלצו להצטרף לצבאות האויב הצרים על ירושלים בניגוד לרצונם. כאשר הם רואים שהאויבים סביבם מוכים במגפה או בעיוורון ואילו הם עצמם ניצולים ללא פגע, הם מבינים כי הדבר אינו נובע מזכותם האישית אלא מהשגחה עליונה [רש"י, מצודת דוד, אברבנאל, מלבי"ם].
בעקבות גילוי זה, הם אומרים בליבם: אַמְצָה לִי יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם. המילה אַמְצָה היא שם עצם המבטא אומץ, כוח וחוזק [רד"ק, מצודת ציון, מנחת שי]. לגבי משמעותה של קריאה זו, עולות מספר גישות מתוך המקורות:
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהכוונה לכוח התפילה. שרי יהודה מבינים שתושבי ירושלים יודעים שהם נמצאים במחנה האויב בעל כורחם, ולכן התפללו עליהם תפילה חזקה שיינצלו מהמכה. כל שר אומר בליבו שהתפילה הזו היא מקור הכוח שהציל אותו [רש"י, מצודת דוד, אבן עזרא]. לפי אברבנאל, זוהי גם בקשה לעתיד: השרים מבקשים שתושבי ירושלים יתחזקו באמונתם וימשיכו להתפלל בעבורם, מתוך הבנה שהשגחת ה' שוכנת בעיר ותפילתם נשמעת.
גישה נוספת מפרשת את האמירה כתקווה צבאית ואסטרטגית. מכיוון ששרי יהודה אינם מעוניינים באמת לנצח במלחמה זו ולכבוש את העיר, הם מייחלים בליבם שיושבי ירושלים יתחזקו בה' ויצליחו להכשיל את המצור [ביאור שטיינזלץ]. יתרה מכך, הם מקווים שאנשי ירושלים יהוו עבורם מקור כוח, כך שיוכלו בסופו של דבר לחבור אליהם, לצאת להילחם יחד נגד האויב המשותף ולהינצל בעזרת ה' [רד"ק].
בנוסף, יש הרואים בכך ביטוי לכוחם הרוחני של אנשי ירושלים, אשר בצדקתם ובביטחונם העמוק בה' מעניקים אומץ ועוצמה פנימית לשרי יהודה לקראת מלחמות העתיד [מלבי"ם].