בזמן מלחמה עצומה שתתרחש סביב ירושלים, ה' יתערב באופן פלאי וישבש לחלוטין את המערך הצבאי של צבאות האויב. המערכה תתאפיין בערבוביה מוחלטת ובחוסר סדר בקרב התוקפים, בעוד שבאותו הזמן תוענק השגחה פרטית והגנה מדויקת לעם ישראל.
המכה שתונחת על צבאות האויב מתוארת בשלושה שלבים: תחילה, אַכֶּה כָל סוּס בַּתִּמָּהוֹן וְרֹכְבוֹ בַּשִּׁגָּעוֹן. הצובאים יאבדו כל סדר ותכסיס צבאי. הסוסים ילקו בתִּמָּהוֹן, כלומר בבהלה, באובדן האומץ ובייאוש מוחלט הניכר בלב [מצודת דוד, אברבנאל, רד"ק]. רוכביהם ילקו בשִּׁגָּעוֹן, ויפעלו מתוך בלבול, פחד ודמיון במקום מתוך שכל והיגיון, כך שלא יוכלו לנהל מלחמה מסודרת [מלבי"ם, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ]. נוסף על כך, וְכֹל סוּס הָעַמִּים אַכֶּה בַעִוָּרוֹן. מעבר לבלבול הפנימי שבלב, תתווסף גם מכה פיזית של עיוורון בעיניים [רד"ק]. הלוחמים לא יראו לאן הם הולכים ונגד מי הם נלחמים, מה שיוביל אותם לדלג על אנשיהם, לרמוס אותם ולהרוג איש את אחיו [מצודת דוד, מלבי"ם, אברבנאל].
לעומת האנדרלמוסיה במחנה האויב, מצהיר ה': וְעַל בֵּית יְהוּדָה אֶפְקַח אֶת עֵינַי. ה' יפתח את עיניו כדי להשגיח ולשמור על אנשי יהודה [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שאנשי יהודה יצורפו בעל כורחם למחנות הגויים שבאים לצור על ירושלים. ההשגחה האלוהית תתבטא בכך שלמרות שהם וסוסיהם נמצאים ממש בתוך מחנה האויב, המכות יבחינו ביניהם – סוסי הגויים יוכו בעיוורון וייכשלו, ואילו היהודים וסוסיהם יינצלו לחלוטין מהמכה ולא יינזקו. מנגד, ישנה גישה המפרשת כי בֵּית יְהוּדָה הם דווקא היהודים הנמצאים במצור בתוך ירושלים עצמה, וה' יפקח את עיניו כדי להצילם מידי הצרים עליהם מבחוץ [אברבנאל].
חלוקה נוספת מוצגת מתוך זווית ראייה רחבה יותר, לפיה המכות השונות מכוונות נגד קבוצות שונות: התִּמָּהוֹן והשִּׁגָּעוֹן יכו באומות שיעלו לכבוש את ירושלים, ואילו העִוָּרוֹן יכה באלו שמחזיקים בעיר באותה עת, כך שהם יילחמו אלו באלו, ובית יהודה יינצל מן הסכנה [מלבי"ם].