עמוס, פרק ט׳, פסוק ט׳

תארו לעצמכם שאתם מנפים קמח במטבח או מסננים חול בים דרך מסננת. כשמנערים את המסננת היטב, הפירורים הקטנים והלא רצויים נופלים למטה, והדברים הגדולים והטובים נשארים שמורים בפנים. הנביא משתמש בתיאור הדומה לזה כדי להסביר מה קורה לעם ישראל כשהוא מתפזר בגלות בין עמים אחרים. ה׳ מעביר את העם תהליך של וַהֲנִעוֹתִי, מילה שפירושה תנועה וטלטול. העם יִנּוֹעַ, כלומר הוא לא זז מעצמו אלא משהו חיצוני מניע אותו, ממש כמו תבואה שמנערים בכוח בתוך כְּבָרָה, שהיא כלי סינון ונפה. הפיזור הזה בעצם שומר על עם ישראל, כי כשהם נמצאים בהרבה מקומות שונים אף אחד לא יכול לפגוע בכולם יחד. בזמן הניעור, הפסולת נופלת אל האָרֶץ, כלומר למטה אל הקרקע. הפסולת הזו מסמלת אנשים שבוחרים לעשות מעשים רעים ומתרחקים מדרך התורה. לעומת זאת, הצְרוֹר, שהוא הגרגר הגדול, המלא והטוב של התבואה, נשאר בטוח בתוך המסננת. הגרגרים הטובים האלה מסמלים את הצדיקים ואת שאר העם. למרות שהם נודדים ועוברים טלטלות בגלות, הם לא נופלים ולא הולכים לאיבוד, אלא נשארים מחוברים יחד באמונה ויזכו לחזור בשלום לארצם.