חתימת נבואותיו של דניאל מציגה ציר זמן מסתורי, המבטיח אושר עילאי למי שיחזיק מעמד ויזכה להגיע למועד עתידי ספציפי וחתום.
המילה הַמְחַכֶּה מבטאת תקווה וציפייה [מצודת ציון], ומבחינה דקדוקית האות ה' שבה מסומנת בסימן קריאה מאריך [מנחת שי]. הציפייה והתקווה הן להגעה לאותו זמן מיוחל של אֶלֶף שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שְׁלֹשִׁים וַחֲמִשָּׁה ימים או שנים. מספר זה משקף תוספת של ארבעים וחמישה ימים או שנים על החשבון שהוזכר קודם לכן בנבואה [רש"י, ביאור שטיינזלץ].
באשר למשמעות התאריכים ומועדי ההתחלה והסיום שלהם, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי מדובר בתעלומה שאיננו יכולים לפענח. שהרי אם דניאל עצמו העיד ששמע ולא הבין את פשר הזמנים, והמלאך השיב לו שהדברים סתומים וחתומים, קל וחומר שאין ביכולתנו לדעת את משמעותם המדויקת [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
עם זאת, ישנם פרשנים המציעים כיוונים להבנת התקופה הנוספת. גישה אחת מסבירה כי ארבעים וחמש השנים הנוספות מציינות פרק זמן שבו המשיח, לאחר שכבר יתגלה, עתיד להתכסות ולהיעלם מעיני העם, ולאחר מכן ישוב ויתגלה בשנית [רש"י].
מנגד, מוצגת תפיסה קוסמית ורחבה יותר, המחברת את אלף ושלוש מאות שלושים וחמש השנים הללו לתקופות קודמות. על פי חישוב זה, צירוף כלל השנים מבריאת העולם ועד ימי דניאל יחד עם התקופות המוזכרות בנבואה, מוביל בקירוב לשנת ששת אלפים. בזמן זה עתיד העולם הגשמי לכלות, והנפשות הטהורות ייפרדו מן החומר וידבקו בבורא. דבקות זו בה' היא האושר המוחלט והאחרון שאליו מייחל כל אדם שלם, וזוהי משמעות ההבטחה אַשְׁרֵי [יוסף אבן יחיא].