נבואות אחרית הימים טומנות בחובן מתח תמידי בין הכמיהה האנושית לפענח את העתיד, לבין הרצון האלוהי להותירו נסתר. דניאל, שזוכה לחזון על קץ הימים, מצטווה לגנוז את פשר החזון ולהסתירו מעיני הדורות הבאים עד בוא העת הייעודית.
הציווי הכפול סְתֹם הַדְּבָרִים וכן וַחֲתֹם הַסֵּפֶר נועד לזרז ולהזהיר את דניאל [מצודת דוד]. משמעות ההוראה היא שגם אם דניאל עצמו מבין ויודע פרטים נוספים, עליו לכתוב את נבואתו ברמזים, להשאיר את הדברים מטושטשים ולא להוסיף להם ביאור [אבן עזרא, יוסף אבן יחיא, ביאור שטיינזלץ]. יש הסבורים כי ההסתרה נועדה למנוע את חשיפת הסודות בפני מי שאינו ראוי לכך [אבן עזרא]. גישה אחרת מסבירה כי ההעלמה נדרשת משום שזמן הגאולה רחוק מאוד, ואילו היה הדבר גלוי, בני האדם היו מתייאשים; ההסתרה מאפשרת לאנשי כל דור ודור לקוות שהקץ יגיע בימי חייהם [מלבי"ם].
למרות החתימה, בני האדם לא יחדלו מלחפש. המילה יְשֹׁטְטוּ מבטאת תנועה והליכה אנה ואנה בחיפוש אחר דבר ה' [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. בהשאלה, מדובר על תנועת המחשבה – רבים יחקרו, יעמיקו ויפעילו את שכלם בניסיון לפענח את מועד הגאולה [מצודות].
בעקבות החקירה הזו וְתִרְבֶּה הַדָּעַת, אך הפרשנים מציגים זוויות שונות לגבי התוצאה של ריבוי דעת זה. יש הסבורים כי ניסיונות הפענוח לאורך ההיסטוריה נידונו לכישלון, וכל החישובים שנעשו התבדו, שכן רצון ה' הוא שהדברים לא יובנו כלל עד שעת הכושר [מצודת דוד, יוסף אבן יחיא]. לעומת זאת, יש המסבירים כי ככל שחולף הזמן ומתקרב המועד הסופי לגאולה, כך מצטמצם טווח הספקות, וההבנה של האנושות הולכת ומתבהרת מעצם שלילת הזמנים שכבר עברו [מלבי"ם].
בסופו של דבר, רוב הפרשנים מסכימים כי רק כאשר יגיע עֵת קֵץ, יוסר הלוט מעל הספר, עיני המשכילים יופקחו, ופשר הרמזים יובן לאשורו במלוא בהירותו בשעה שה' ישיב את עמו לציון.