רגע השיא של החזון הנבואי מציג שבועה קוסמית דרמטית. דמות שמימית ניצבת מעל מי הנהר, נושאת את כפיה מעלה ומצהירה בחגיגיות על לוח הזמנים של הגאולה העתידית וקץ הגלות.
דניאל מעיד וָאֶשְׁמַע אֶת הָאִישׁ לְבוּשׁ הַבַּדִּים, כאשר הוא שומע את האיש מדבר [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ], ויש המזהים דמות זו כמלאך גבריאל [יוסף אבן יחיא]. האיש מבצע מחווה גופנית של וַיָּרֶם יְמִינוֹ וּשְׂמֹאלוֹ אֶל הַשָּׁמַיִם, שכן הרמת הידיים היא דרך מקובלת לעריכת שבועה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. הוא מצהיר וַיִּשָּׁבַע בְּחֵי הָעוֹלָם, כלומר נשבע בה' שהוא נצחי, מחיה את העולם כולו ומעמיד אותו [אבן עזרא, מצודת דוד, יוסף אבן יחיא]. מטרת השבועה החמורה היא להבטיח כי הגאולה לא תתאחר מעבר לזמן הסופי שנקבע לה, אף על פי שאם ישראל יזכו לכך, היא עשויה להקדים ולהגיע עוד לפני כן [מלבי"ם].
הזמן שנקבע לגאולה מוגדר במילים כִּי לְמוֹעֵד מוֹעֲדִים וָחֵצִי. הפרשנים מסבירים כי מדובר בפרק זמן ידוע, בתוספת שני זמנים כאלו, ועוד חצי מאותו הזמן, אם כי משכו המדויק אינו מפורש [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. הגדרה זו מקבילה למושג "עידן עידנין ופלג עידן" שהוזכר קודם לכן בספר [מלבי"ם, יוסף אבן יחיא].
התנאי להגעת הקץ מתואר במילים וּכְכַלּוֹת נַפֵּץ יַד עַם קֹדֶשׁ. המילה נַפֵּץ משמעותה שבירה, ריצוץ ופיזור, ואילו המילה יַד מסמלת כוח [מצודת ציון]. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שמשפט זה מתאר את נקודת השפל של הגלות. הקץ יגיע כאשר יסתיים פיזורו של עם ישראל, וכאשר כוחו יישבר ויתכלה לחלוטין מתוך קושי השעבוד [רש"י, מצודת דוד, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ, יוסף אבן יחיא].
רק כאשר יגיעו לאותו שפל והעוון יתמרק לחלוטין [מצודת דוד], אז תִּכְלֶינָה כָל אֵלֶּה. כלומר, כל הצרות והנגעים שליוו את הגלות יגיעו לסיומם [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ, יוסף אבן יחיא]. עם תום הצרות, יתרחשו תמורות אדירות: כוחן של אומות העולם ייפסק, ישראל יקבלו את המלוכה בארצם ותחל מלכות שמים [מצודת דוד, מלבי"ם], והעולם כולו יתאחד תחת אמונה אחת בה' אחד [יוסף אבן יחיא].