חידת קץ הימים ומועד הגאולה עומדת במרכזו של חזון זה, המציג ציר זמן מסתורי שתחילתו במשבר רוחני והיסטורי עמוק, והמשכו בתקופת המתנה ארוכה. המלאך חושף בפני דניאל פרק זמן מוגדר הקשור לחורבן ולתקווה, תוך שימוש בסמלים המשלבים את עבודת המקדש עם שלטון האומות.
המונח וּמֵעֵת הוּסַר הַתָּמִיד מתייחס לנקודת הזמן שבה בוטלה הקרבת קורבן התמיד היומי במקדש [ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים חלוקים בשאלה מתי התרחש אירוע מכונן זה. גישה אחת סבורה כי מדובר בתקופת חורבן הבית השני [מצודת דוד], כאשר עבודת הקורבנות פסקה כשלוש שנים וחצי לפני החורבן עצמו [אבן עזרא]. מנגד, יש הסבורים כי הכוונה היא לחורבן הבית הראשון בימיו של דניאל [יוסף אבן יחיא]. אל מול גישות אלו, עולה טענה כי בחורבן הבית הראשון המקדש נשרף כליל ולא הוצב בו כל פסל, ולכן יש לתארך את זמן הסרת התמיד לתקופה מוקדמת יותר, לימי עתליה המרשעת, אשר הפסיקה את מימון הקורבנות מקופת הציבור [מלבי"ם].
ביטול הקורבן נעשה במכוון כדי לפנות מקום וְלָתֵת שִׁקּוּץ שֹׁמֵם [רש"י]. מונח זה מכוון להצבתה של עבודה זרה במקום הקדוש [ביאור שטיינזלץ]. אותו שיקוץ מתואר כפסל משוקץ המושתק ודומם כאבן [מצודת דוד], והוא ריק מכל דעת וידיעה אמתית [יוסף אבן יחיא]. יש לציין כי המילה שֹׁמֵם נכתבת בפסוק זה בכתיב חסר, ללא האות וי"ו [מנחת שי].
מכאן עובר החזון למניין הזמן: יָמִים אֶלֶף מָאתַיִם וְתִשְׁעִים. קיימת אי בהירות מסוימת אם מדובר בימים כפשוטם או בתקופת זמן אחרת [מצודת דוד], אך הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה "ימים" מסמלת למעשה שנים ארוכות של צרות וגלות. שנים אלו נמנות מיום ביטול התמיד ועד לביאת המשיח [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. תקופה זו מתאפיינת בצרה גדולה לישראל תחת שלטון ישמעאל, שכן רוב הגולים נמצאים בארצותיהם, ורק בסיום תקופה זו יבוא הגואל [אבן עזרא].
מבחינה היסטורית, ספירת אלף ומאתיים תשעים השנים מימי עתליה מובילה לתקופה שבה הקיסר יוליוס אישר ליהודים לבנות מחדש את בית המקדש. באותה עת נוצרה אפשרות ממשית לגאולה, אך בשל עוונות התרחשו רעידת אדמה ושריפה גדולה מן השמים שהחריבו את הבניין והרגו רבים. מאז אותה החמצה ממשיכה הציפייה לקץ האחרון, שבו יכירו העמים בצדקת ישראל ובקדושת תורתם, ולא יוסיפו לענותם עוד [מלבי"ם].