עקירת עבודה זרה מן השורש דורשת פעולה ציבורית מוחלטת, שבה עיר שלמה שהודחה הופכת מאזור מיושב לגל חורבות נצחי המעיד על חומרת החטא.
הציווי מתחיל באיסוף הרכוש: וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ, כלומר החפצים והרכוש שנותרו ללא בעלים ומופקרים לביזה, תִּקְבֹּץ אל מרכז העיר [ביאור יש"ר, ביאור שטיינזלץ]. הכלל המנחה הוא שכל רכושם של אנשי העיר נדון לשריפה, אפילו נכסים של הרשעים הנמצאים מחוץ לעיר, ובלבד שניתן לקבצם פנימה בשעת השריפה. עם זאת, הפרשנים מסכימים כי ישנם חריגים שאינם נכללים בשלל העיר: חפצים המחוברים לקרקע, כגון פירות שטרם נקטפו, אינם נשרפים [תורה תמימה], וכן פקדונות השייכים לאנשים מעיר אחרת שניצלו מן הדין [תורה תמימה, אדרת אליהו]. חריג מהותי נוסף הוא "שלל שמים", כלומר חפצי קדושה כגון כתבי קודש, כספי הקדש ומעשרות. פריטים אלו אינם נשרפים, אלא נפדים או מועברים לגניזה מפאת כבודם [רבנו בחיי, תורה תמימה, מלבי"ם].
את השלל יש לאסוף אֶל תּוֹךְ רְחֹבָהּ, אל כיכר העיר המרכזית. פעולה זו נועדה לפרסם את חומרת העונש למען יראו וייראו. מסיבה זו, אם לעיר אין רחוב מרכזי, או שרחובה נמצא מחוץ לחומותיה, מוטל על העם לבנות ולהכשיר במיוחד רחוב כזה בתוך העיר כדי לקיים את הציווי כהלכתו [רלב"ג, תורה תמימה, אדרת אליהו, מלבי"ם].
לאחר האיסוף, התורה מצווה להשמיד את העיר כָּלִיל לַה' אֱלֹהֶיךָ. המילה כָּלִיל מציינת השמדה מוחלטת באש שאינה מותירה דבר [אבן עזרא, ביאור יש"ר]. רוב הפרשנים מדגישים כי התוספת לַה' אֱלֹהֶיךָ באה להבהיר שהשריפה חייבת להיעשות אך ורק לשמו ולכבודו של ה', מתוך מטרה לבער את הרע. השמדת הרכוש נועדה להוכיח קבל עם ועדה שההורגים לא פעלו מתוך תאוות בצע או רצון ליהנות ממונו של החוטא [רש"י, רא"ש, דעת זקנים, רלב"ג]. יתרה מכך, ה' מחשיב את עשיית הדין הנוקשה הזה כהקרבת קורבן עולה, הנשרף כולו כליל על המזבח [רבנו בחיי, תורה תמימה, אדרת אליהו].
בסופה של הפעולה, העיר נותרת תֵּל עוֹלָם. המילה תֵּל מתארת גל אבנים או חורבה תלולה [אבן עזרא, אוהב גר, ביאור יש"ר]. חורבן זה מהווה אזהרה מוחשית וחריפה לדורות [ביאור שטיינזלץ], שכן מקום שבו שלטה טומאת העבודה הזרה בחוזקה נותר מסוכן מבחינה רוחנית ושרוי בחרם [העמק דבר].
באשר לחתימת הפסוק, לֹא תִבָּנֶה עוֹד, קיימת מחלוקת בין החכמים. גישה אחת גורסת כי האיסור מתייחס רק להקמת מבנים ובתים מחדש, אך מותר לנצל את השטח הנטוש להקמת גינות ופרדסים [רלב"ג, ר' עקיבא בתורה תמימה ובאדרת אליהו]. לעומת זאת, גישה מחמירה יותר לומדת מהמילה עוֹד שהאיסור הוא מוחלט ונצחי, ואין לשקם את המקום בשום צורה, גם לא לצרכים חקלאיים, כדי שיישאר שומם לנצח [מלבי"ם, ר' יוסי הגלילי באדרת אליהו].