פסוק זה פותח את פרשת "עיר הנדחת", העוסקת בעיר שלמה בישראל שהודחה לעבודה זרה. הפרשנים מצביעים על הדרגתיות באזהרות התורה מפני עבודה זרה: תחילה הוזהרנו מפני נביא שקר המסית בגלוי, לאחר מכן מפני קרוב משפחה המסית בסתר, וכעת התורה עוסקת במקרה הקיצוני ביותר של הדחת ציבור שלם [ביאור יש"ר, אברבנאל]. חומרתה היתרה של עבודה זרה נובעת מכך שהיא עוקרת את יסוד הדת [ברכת אשר], ומרד של עיר שלמה אינו נחשב רק לחטא חמור, אלא לבגידה לאומית בעצם ייעודו של עם ישראל. לכן, עיר כזו מאבדת את זכות קיומה ודינה כדין אויב [רש"ר הירש].
כִּי תִשְׁמַע
המילה כי מצביעה על כך שאין על האדם חובה לבלוש ולחפש באופן יזום אחר ערים שחטאו. עם זאת, אם השמועה מגיעה לאוזניו, אסור לו להתעלם ולעזוב את הדבר, אלא חובה עליו להתחיל בדרישה וחקירה [תורה תמימה, מלבי"ם]. החקירה נדרשת מיד עם השמיעה הראשונית כדי לברר אם יש ממש בשמועה, ועוד בטרם חקירת העדים בפועל [אור החיים]. החקירה המעמיקה הכרחית במיוחד במקרה זה, שכן קשה להאמין שעיר שלמה תסכים יחד לעבור על החטא החמור ביותר בתורה, ולכן אין למהר ולחרוץ את דינם ללא בירור יסודי [אברבנאל].
לֵאמֹר
המילה לאמר בפסוק זה זוכה למספר התייחסויות ייחודיות, שכן היא אינה משמשת במשמעותה הרגילה של ציווי להעביר מסר לאחרים.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה פשוט מחוברת רעיונית לתחילת הפסוק הבא. כלומר, "כי תשמע... לאמר: יצאו אנשים", והכוונה היא ששמעת שאומרים כי יצאו אנשים להדיח את העיר. הניסוח מצביע על שמועה שנאמרת בביטחון ובאופן מובהק, ולא כחשד בעלמא [אלשיך].
לצד זאת, ישנם פרשנים המוצאים במילה זו רמזים נוספים. גישה אחת רואה במילה רמז לדברי חז"ל ולפיהם עיר הנדחת מעולם לא הייתה ולא עתידה להיות בשל התנאים המחמירים לביצוע הדין, ולכן הפרשה נכתבה רק כדי ש"נאמר" אותה, כלומר נלמד אותה ונקבל עליה שכר [שפתי כהן]. גישה אחרת דורשת את המילה כרמז למצווה הכללית של יישוב ארץ ישראל [אור החיים].
בְּאַחַת עָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לָשֶׁבֶת שָׁם
חלק זה של הפסוק מגדיר במדויק אילו ערים יכולות להידון כעיר הנדחת, וממעט מקרים ספציפיים:
תחילה, המילים אשר ה' אלהיך נותן לך ממעטות ערים הנמצאות מחוץ לגבולות ארץ ישראל [תורה תמימה, מלבי"ם].
המילים לשבת שם ממעטות את ירושלים. הפרשנים מסכימים כי ירושלים לא נתחלקה לשבטים ולא ניתנה לדירת קבע פרטית, אלא היא שייכת לכלל ישראל ונועדה לעלייה לרגל, להקרבת קרבנות ולהיות מלון אורחים תדיר, ולכן לעולם לא תעשה עיר הנדחת. מאותה סיבה, גם ערי המקלט אינן יכולות להיעשות עיר הנדחת, שכן הן מפוזרות ולא ניתנו כישוב רגיל לדירה [תורה תמימה, רלב"ג]. הוסבר גם כי כל עיר בארץ ישראל ניתנה לעם כדי שתשקף את ייעודו הקדוש של ה', ומרגע שהעיר מורדת בייעוד זה, היא מאבדת את זכות ישיבתה [רש"ר הירש, שפתי כהן].
הביטוי באחת עריך מלמד הלכה נוספת המגבילה את ענישת הערים. המילה באחת (ולא "באחת מעריך") מלמדת שבית הדין אינו דן ועושה שלוש ערי נדחת בעת ובעונה אחת, כדי לא להחריב חלקים גדולים מדי בישראל. עם זאת, מכיוון שנאמר עריך בלשון רבים, ניתן לדון עיר אחת או שתיים [תורה תמימה, מלבי"ם, אדרת אליהו, רלב"ג].
הפסוקים הבאים יתארו את המדיחים עצמם ("אנשים"). מודגש כי על המדיחים להיות גברים מתוך העיר עצמה, שכן תושבי עיר לא יושפעו בקלות מאנשים זרים הבאים מבחוץ או מנשים [אברבנאל]. יתרה מזאת, גם אם אותם אנשים היו נחשבים עד כה לצדיקים כשרים, מרגע שהחלו להסית, מסירים מהם את חזקת הכשרות והם נחשבים לאנשי בליעל [אור החיים].