התמודדות עם עקירתה של עיר שלמה בישראל שסטתה לעבודה זרה היא משימה קשה, המותירה צלקות רוחניות, נפשיות ודמוגרפיות באומה. לאחר הציווי הקשה על החרבת העיר הנידחת, התורה חותמת באזהרה חמורה לצד סדרת הבטחות אלוהיות, שנועדו לאחות את השברים ולהבטיח את עתיד העם.
בראשית הדברים באה האזהרה וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ איסור חמור ליהנות או לקחת דבר מן השלל. המילה מְאוּמָה מורכבת מצירוף המילים "מה או מה", כלומר כל דבר שהוא, אפילו בשיעור המזערי ביותר [שד"ל, תורה תמימה], ואילו הַחֵרֶם מתייחס לרכוש העיר המוחרם ולתשמישי העבודה הזרה [ביאור יש"ר, שטיינזלץ]. הפרשנים מציעים מספר טעמים לאיסור גורף זה. גישה אחת מסבירה כי השלל עלול לשמש כמוקש רוחני ולהחדיר את טומאת העבודה הזרה אל תוך העם [ספורנו, צרור המור]. גישה מרכזית אחרת מדגישה את הפן התדמיתי והמוסרי: השמדת העיר חייבת להיות פעולה טהורה הנעשית אך ורק לשם שמים ומתוך קבלת ציווי ה'. אם המבצעים ייקחו מהשלל, ייראה הדבר כאילו פעלו מתוך תאוות בצע ואהבת ממון, ולא למען כבוד ה' [בכור שור, חזקוני, פענח רזא]. הלוקח מן החרם נחשב כמי ששופך דמים ועובד עבודה זרה [תורה תמימה].
קיום ציווי זה מוביל לתוצאה הישירה: לְמַעַן יָשׁוּב ה' מֵחֲרוֹן אַפּוֹ. הפרשנים מסכימים כי כל זמן שעבודה זרה או רשעים קיימים בעולם, קיים גם חרון אף אלוהי. ברגע שהרע מבוער לחלוטין ללא כל הפקת רווח אישי, מסתלק הכעס מן העולם [רש"י, מלבי"ם, תורה תמימה], וה' מבטיח שלא ישחית את שאר העם בעוון אותה עיר [אבן עזרא].
מכאן עוברת התורה להבטחה משולשת: וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ. הבטחה זו באה לתת מענה לסכנה הנפשית והחברתית העצומה שטמונה בהוצאה להורג של עיר שלמה. הריגת המונים, הכוללת לעיתים קרובות גם נשים, עלולה להשחית את נפש האדם, לעקור ממנו את מידת החסד הטבעית ולהוליד בליבו אכזריות. לכן, ה' מבטיח התערבות נסית בנפש האומה: הוא ישפיע עליהם כוח רחמים ממקור עליון, שיבטל את האכזריות שנולדה מתוך המעשה, ויחזיר אותם לטבעם המקורי כרחמנים, ביישנים וגומלי חסדים, שהם סימני ההיכר של זרע אברהם [אור החיים, העמק דבר, מלבי"ם, רש"ר הירש].
לצד הפירוש הנפשי, ישנם פרשנים הרואים בהבטחה וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים שכר על עצם המעשה: דווקא משום שישראל לא ריחמו על מכעיסי ה' וביצעו את הדין בקשיחות, ה' יגמול להם במידה כנגד מידה וירחם עליהם [דעת זקנים, פענח רזא, בכור שור].
ההבטחה לרחמים מפורשת גם במישור החברתי והמדיני. הריגת תושבי עיר עלולה לעורר שנאה עזה מצד קרובי משפחתם המתגוררים בערים אחרות, או לגרום לאומות העולם לראות בישראל עם ברברי ואכזר. על כך מבטיח ה' שייתן את מבצעי הדין לרחמים בעיני הסובבים אותם: הוא יטיל אהבה בלב קרובי ההרוגים כדי שיבינו שנעשה כאן דין אמת ולא ייטרו טינה, ויגרום לעמים השכנים להכיר בצדקת המשפט ולא לצאת למלחמה [העמק דבר, ביאור יש"ר]. מחלוקת תנאים מעניינת מובאת סביב גורל ילדי העיר: בעוד שלדעת רבי אליעזר גם הקטנים נהרגים והרחמים מכוונים כלפי קרובי המשפחה שלא ישנאו את הדיינים, לדעת רבי עקיבא הקטנים ניצלים, וההבטחה לרחמים משמעותה שהעם ירחם על היתומים הללו ויגדל אותם [תורה תמימה, מלבי"ם].
לבסוף, המילה וְהִרְבֶּךָ באה לנחם את העם על האובדן הדמוגרפי. השמדת עיר שלמה מותירה חלל גדול וקרחה באומה, ועלולה לעורר דאגה מפני התמעטות ישראל מול אויביהם. התורה מבטיחה שאין מקום לחשש זה; ה' יפצה על החיסרון, יברך את העם וירבה אותם בתוספת מרובה, כפי שנשבע לאבות [בעל הטורים, אור החיים, ביאור יש"ר, חזקוני].