הפסוק מתמודד עם אחד האתגרים האמוניים וההלכתיים המורכבים ביותר: הופעתו של אדם בעל כוחות רוחניים או יכולות חיזוי, המנצל את כישוריו כדי להדיח את העם מאמונתו.
המילים נָבִיא או חֹלֵם חֲלוֹם זכו למספר גישות בקרב הפרשנים באשר לזהותו של אותו אדם. הגישה המרכזית רואה בו אדם שרק מתיימר לקרוא לעצמו נביא, בטענה שה' או שלוחו דיברו עמו בהקיץ או בחלום [רמב"ן, אבן עזרא, רלב"ג, רבנו בחיי]. עם זאת, פרשנים אחרים מסבירים כי ייתכן שמדובר באדם בעל כוח רוחני טבעי לראיית נסתרות וידיעת עתידות, אף שאינו נביא אמת [רמב"ן, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ], או באדם שגנב דברי נבואה מנביא אמת כדי לאמת את שקריו [אבן עזרא]. מנגד, קיימת דעה ולפיה מדובר במי שהיה בתחילתו נביא אמת מוחזק, אלא שבהמשך דרכו הושחת והפך לנביא שקר [רש"י, אור החיים, שפתי כהן, אברבנאל]. אזכורו של התואר "חולם חלום" נועד להדגיש שגם אם מדרגת נבואתו פחותה מזו של משה רבנו שניבא בהקיץ, והוא חווה את חזיונותיו מתוך תרדמה, עדיין חל עליו הדין החמור של מסית [העמק דבר, מלבי"ם, אדרת אליהו].
הביטוי אוֹת אוֹ מוֹפֵת מתאר את האמצעים שבהם משתמש הנביא כדי לאמת את דבריו, והפרשנים נחלקו בהגדרתם המדויקת. גישה אחת מבחינה ביניהם על ציר הזמן והטבע: "אות" הוא סימן לדבר שעתיד לקרות, מלשון ביאה והגעה, כלומר הנביא חוזה אירוע טבעי עתידי, וכאשר הוא מתרחש נראה שדבריו אמת; לעומתו, "מופת" (מלשון פלא) הוא שינוי דרמטי של חוקי הטבע, פעולה נשגבת הנעשית מיד כדי לפתות את הלב להאמין [רמב"ן, רבנו בחיי, הכתב והקבלה, ביאור יש"ר, אדרת אליהו]. גישה שנייה מחלקת ביניהם על פי המיקום: "אות" מתרחש בשמיים, ואילו "מופת" מתרחש בארץ [רש"י, גור אריה, משכיל לדוד, ברטנורא]. יש מי שמציין כי לעיתים התורה משתמשת בשני המונחים עבור אותו אירוע עצמו, בהתאם לנקודת המבט של המתבונן [מלבי"ם].
לאור דברים אלו, עולה שאלה תיאולוגית נוקבת: מדוע ה' נותן ממשלה וכוח ביד נביא שקר לעשות אותות ומופתים ולהצדיק את שקריו? הפרשנים מסכימים כי הדבר נעשה לשם ניסיון. ה' מאפשר לאות להתקיים כדי לנסות את ישראל ולדעת אם הם אוהבים אותו בכל לבבם, גם כאשר המציאות החושית מציגה פיתוי עצום לסטות מן הדרך [רש"י, מזרחי, רבנו בחיי, אלשיך]. לפי חלק מהמפרשים, ה' אינו משנה את חוקי הטבע בשביל רשע, אלא רק מניח לאירועים טבעיים או לתחזיות חכמת הכוכבים להתגשם כפי שטבע בעולמו, מבלי להתערב ולבטלם, וזאת כדי להעמיד את העם בניסיון [אברבנאל].
מטרתו הסופית של הנביא המסית היא לעקור את האמונה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק מדבר על נביא הקורא לעבוד עבודה זרה, אפילו אם הוא דורש זאת רק באופן זמני, או טוען שה' עצמו ציווה לעבוד לאל אחר כשותף [רמב"ן, טור הארוך]. אחרים מרחיבים ומסבירים שהאיסור לשמוע לו תקף גם אם הוא מנסה לעקור לחלוטין כל מצווה אחרת מן התורה [רש"ר הירש]. עם זאת, יש להבחין בין עקירת מצווה לבין הוראת שעה: אם נביא אמת מוחזק מורה לעבור על מצווה באופן זמני בלבד כדי להחזיר את העם למוטב, כפי שעשה אליהו בהר הכרמל או יהושע בכיבוש יריחו בשבת, חובה לשמוע לו; אך אם הוא קורא לעבוד עבודה זרה, אין לשמוע לו בשום אופן [אור החיים, צאינה וראינה, אברבנאל]. אנו דורשים אות ומופת מנביא משום שהוא בא לחדש דבר, בניגוד לבית דין שמורה על פי התורה הקיימת [תורה תמימה]. יתרה מזאת, מבחן הנביא ניכר בנבואותיו: בעוד שנבואה על טובה חייבת להתגשם במלואה כדי לאמת את שליחותו, נבואה על רעה שלא התגשמה אינה מוכיחה שהוא נביא שקר, שכן ייתכן שהעם עשה תשובה וה' רחם וביטל את הגזירה [רבנו בחיי, צאינה וראינה].
הלקח המרכזי העולה מהפסוק הוא שהאמונה בה' אינה נשענת על נסים ומופתים. המעמד החד משמעי של הר סיני, שבו העם כולו שמע את קול ה' פנים אל פנים, גובר על כל מופת פלאי של יחיד, ולכן התורה מצווה להתעלם לחלוטין מכל חזיון, חלום או נס המנוגדים להתגלות זו [טור הארוך, צרור המור, שפתי כהן, אברבנאל].